האם הזכרתי כבר שהרגע שמרעיד את לבי, כבר 67 שנים, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא רגע הצפירה? כל הארץ עוצרת את נשימתה, מעשיה ותנועתה וכל אחד מתייחד עם מחשבותיו. אני זוכר בשתי דקות הצפירה את מְתַי שלי: את עמי, בן השכן בכפר הילדות, חסון, משופם וצחקן, שנהרג במלחמת העצמאות. הייתי עוד ילד. אחרי עשרות שנים סיפר לי מוֹשְׁקָה, שלחם באותה יחידה, איך ראה את עמי מתפוצץ ממוקש, כשקפץ מהרכב הנוסע לקטוף תאנים.

אני זוכר את חמשת בני כפרי האחרים שנהרגו בצפון, בדרום ובדרך לירושלים, באותה מלחמה, ואחרים שנפלו במלחמות אחרות, ואת דב'לה, הנער הפליט מהשואה שאימצנו, אף הוא מחללי תש"ח. ואת הקיבוצניקים מהמשפחה המורחבת, יורם וגרשון - בנה היחיד של המשוררת פניה ברגשטיין - שנהרגו מהפצצה ביום השני למלחמת ששת הימים. ואת גופות הרוגי ג'יפ הסיירת של גדוד השריון שלנו, שפרץ לסיני במלחמת 1967 ואת ההרוגים שהכרתי במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות שבין המלחמות.

כולם היו נערים בראשית חייהם, על המפתן, עם כל התקוות והחלומות. אני משוכנע שחלומם על הגשמה עצמית היה חלק מהחלום על המדינה שירצו לחיות בה ולבנות אותה, לאחר המלחמה: מדינה דמוקרטית, חזקה, איכותית, שמתייחדת בשוויון, באחווה, בצדק, במנהיגות נבחרת, אמיצה ואחראית, שמציבה יעדים לשגשוג, ליצירה ותקווה לשלום. אור לגויים, קיוו אז. לא ייתכן שהיה להם חלום אחר. צר לכתוב שאם היו מתעוררים הרוגי כל המלחמות והטרור לחיים בעת הצפירה, היו רואים איך חלום המדינה, מורשתם לנו, נדרס באכזריות ברגלינו אנו, הנשארים בחיים: קרעים, חוסר סובלנות, אלימות, הסתה, שנאה, כפייתיות; כמעט מלחמת אחים בתוכנו.



וכשם שכוחו של יום הזיכרון לחללי צה"ל בהתייחדות עם זכרם ומורשתם של רבבות הנופלים, כך מסמל יום הזיכרון להרוגי השואה את הלקחים שיש לקחת ממנה: לעולם לא עוד. ולעולם מאוחדים, גם במחלוקות שבינינו. ולעולם לא לעשות לאחרים את העוולות שנעשו לנו.

לכן כה מתאימים ונכונים דבריו האמיצים של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן בטקס יום השואה לפני חמישה ימים. הם מקשרים את הלקחים מהשנאה, ההסתה, הרדיפה, השיעבוד והאלימות שיצרו את השואה ומרצח ששת המיליונים עם מורשת החלום של חללי מלחמותינו, שהתגשמה רק בחלקה המעשי. חלקה ההומני, המוסרי ומעורר התקווה הפך לשבר גדול.

בלי להיכנס לפולמוס ולהאשמות ביום שבו בוודאי יותְרוּ בנאומי ההספד כל הקלישאות המוכרות וייאסר לשאת דברי אזהרה לעצמנו, כדברים שנשא מדם לבו האלוף גולן, אני רואה צורך וזכות לצטט את עיקר דבריו, שיש לקבעם על משקוף חיינו ולהגות בהם, לבל נהיה לעולם כאויבינו ומבקשי השמדתנו: "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז, לפני 70, 80 ו־90 שנה – ומציאת עדות להם בקרבנו, היום, ב־2016... השואה צריכה להביא אותנו להרהורים מעמיקים בדבר אחריותה של מנהיגות ובדבר איכותה של חברה והיא חייבת להוביל אותנו לחשיבה יסודית על איך אנו, כאן ועכשיו, נוהגים בגר, ביתום ובאלמנה ובאלה שדומים להם".