מ. א. 3287, טוראי יוסק'ה, נפטר ביום העצמאות לפני 21 שנה בהיותו בן 70. החייל האמיץ שוויק, שהיה גם אבא שלי, סלד מכל מה שהזכיר צבא, מדים ומסגרת, אף שלחם בכל מלחמות ישראל ושירת במילואים עד גיל 55. כילד במדינה מיליטריסטית, שהרבה מחבריו היו בנים לקצינים בדרגות גבוהות וזוטרות, לא הפסקתי להציק לו בשאלה "למה לא היית קצין בכיר?". למה כולם כן, ודווקא אתה לא? "זה אף פעם לא עניין אותי, רוני. אפילו הציעו לי דרגת סגן וברחתי מזה".
כאשר בגרתי הוא אמר לי: "הייתי בצבא כי זה היה חשוב בזמנו. כל מה שחשבתי זה לחזור לבית המלאכה שלנו". הוא התכוון למסגרייה שהייתה בבעלותו מאז 1947 ברחוב סלמה בתל אביב. במבצע קדש הוא ושותפיו ייצרו למשרד הביטחון את האלונקות לחובשי חטיבת הצנחנים, שכבשו שוב את סיני.
פעם שאלתי אותו איך היה שם, בסיני. והוא ענה ביובש: "הייתה מלחמה, רוני. ומלחמה זה לא דבר טוב". אבל מה ראית? "מה שראיתי, ראיתי. טוב שזה נגמר. אני מקווה שאתה לא תצטרך לראות את זה".
האויב כמובן היה מפא"י, הוא באמת תיעב אותם. ב־77' הוא דמע פעמיים: בניצחון של מכבי על צסק"א, וכשבגין עלה לשלטון, כי האויב הובס. הוא לא תיאר לעצמו שגם בגין ושמואל תמיר ימכרו את המדינה לחניוקים. לימים הוא יבקש בקשה אחת מאשתי הראשונה, שבכלל גדלה בניו יורק: "תעזבי את קופ"ח של ההסתדרות, ותעברי לקופ"ח מכבי. עוד לפני החתונה, אני ממש מבקש".
אם אבא היה חי, הוא בטח היה מת מכעס על הפוליטיקאים שלנו, שלא מפסיקים את זרם הדם שנשפך כאן, ולא רואים את הסוף. הוא היה כועס על ההתנכרות של ההנהגה לקשישים בכלל, ולניצולי השואה בפרט. אבל הוא מת, אז אני צועק גם בשבילו, ופותח את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, דווקא בקבר שלו. אם הוא היה קורא את הטקסט הזה, הוא בטח היה אומר: "למה דווקא לי יצא ילד דפוק? למה זה מגיע לי?".
התרעות פיקוד העורף