לכאורה, אלה שהתנגדו לאחדות מעדיפים לייצר אלטרנטיבה, אבל הגיע הזמן שבעבודה יבינו שהפיצול הפנימי גרוע יותר מחבירה כושלת לממשלה, כי הוא מונע מהם הצגת אלטרנטיבה רצינית. הם הזהירו את הרצוג לא לעשות את הטעות שעשה ברק, אבל לא חששו בעצמם לחזור על אותה טעות שעשו עם ברק בפעם השנייה. במקום להכפיש ולפצל, הם היו יכולים לדבר בקול אחד ולהשיג יותר. למשל - לעמוד מאחורי הרצוג, ולהבהיר שהתנאי לכניסה לממשלה הוא שגם הבית היהודי בחוץ, לטובת ממשלת ליכוד-עבודה-חרדים. הם אשמים בתוצאה המפוקפקת הנוכחית לא פחות מהרצוג ומנתניהו, למרות שתמיד קל להאשים אחרים.
מפלגת העבודה צריכה ללמוד לתמוך ביו״ר הנבחר שלה, גם אם הוא לא מושלם, אחרת לעולם לא תוכל להתנהל. הצעת האחדות חשפה לא רק את הספינולוגיה הרקובה של נתניהו, אלא גם את קרביה המסואבים של העבודה - מפלגה עתירת קולות, שבגלל שאינה מגובשת, לא מצליחה להיות קוהרנטית ולכן גם לא משיגה דבר.
הייתה הזדמנות בפתח - אם חברי העבודה היו רוצים להשפיע, מדוע לא העמידו תנאים? מדוע לא קבעו דדליין מעשי? אם היו נוכחים שהתנאים לא התמלאו בתוך חצי שנה - היו יכולים לפרוש בקול תרועה רמה ולבוא לציבור עם הצהרה שיש מאחוריה גם שביב עשייה: נתנו צ׳אנס להסכם אזורי, אבל נתניהו לא מסוגל להוביל אותו, אז תבחרו בנו, ואנחנו נוביל ליישום ההסכם הזה בבחירות הבאות. אבל בעבודה משום מה מתעקשים להתעסק בפוליטיקה קטנה ובסיסמאות במקום במהות.
התרעות פיקוד העורף