האגדה מספרת על רבי נחמן מברסלב, שמצא עצמו בסערה גדולה בלב ים על סיפון אונייה בדרך לארץ ישראל. האונייה חישבה להישבר, והנוסעים התענו בתפילות ובזעקות כדי להעביר את רוע הגזירה. אווירה של יום הכיפורים הייתה על האונייה. רק רבי נחמן ישב בשקט בצד ולא הצטרף לבכי הגדול.

באה אל רבי נחמן אשתו של האדמו"ר מחוטין, וכעסה עליו שאינו מתפלל ובוכה עם כל הנוסעים כדי להעביר את רוע הגזירה. ענה לה ברוגז רבי נחמן וכמעט שקילל אותה: הלוואי וכולכם הייתם שוקטים כמוני, אז היה הים שוקט גם הוא. שמעו אותו האנשים והשתתקו, ומיד שקט גם הים. הסיפור הנפלא הזה הוא בעל מסר לחייו האישיים של אדם, אבל גם לחייה של אומה.   
 
האם אתם זוכרים את הביטוי שהילך על כולנו אימים לפני הבחירות, "צונאמי מדיני"? גם עלינו איימו פוליטיקאים מהשמאל ואנשי תקשורת ידועי שם שספינתנו הקטנה והרעועה מפליגה בים סוער מאין כמוהו, ושכדאי שנתחיל להתפלל ולצווח מלוא גרוננו לשמיים ולאומות העולם. ובכן, מתברר שהסערה שוקטת במידה רבה ככל שאנחנו מתכנסים פנימה, לתוך המעשה הציוני, ומפסיקים עם זעקות האימה והשבר. 
 

לים הסוער הזה קוראים אנטי־ ישראליות, והמקבילה לתפילה הקדחתנית שבסיפור החסידי היא השאיפה הכרונית שלנו לצעוק "אנחנו לא אשמים", ולנסות לנצח במשחק האשמה המתחולל בינינו לבין הפלסטינים. אנחנו אובססיביים בניסיון לשכנע את אומות העולם בכך שלא כל הרע הפוקד את המזרח התיכון וגולש מן הקדרה הרותחת גם לאירופה, הוא אשמתה של הציונות והסכסוך הישראלי־פלסטיני.
 
ובכן, הרי החדשות הרעות: לעולם לא ננצח במשחק האשמה הזה. הרי לא משנה כמה פעמים נסכים לחלוקת הארץ, לשתי מדינות, לחלוקת ירושלים, לאוטונומיה או לכל הצעה בינלאומית או ערבית אחרת. באוזני האירופים כל מה שנאמר יישמע ממילא תמיד כאילו יצא מפיו של יהודה איש קריות. אנחנו יכולים להמשיך לצעוק, אבל זה לא יוריד את גובה הגלים. 

תרומתו של ליברמן

איך מתפללים בשקט פנימי, בלב סערה כמו רבי נחמן בסיפור? קודם כל מתכנסים פנימה ונזכרים למה עלינו לספינה ויצאנו למסע המסוכן מלכתחילה: אנחנו בדרך לארץ המובטחת. ככל שנברר את האמת הפנימית הזאת ונעסוק בה מתוך שקט פנימי, אמונה וביטחון בצדקת הדרך, כך הים מסביבנו ישקוט. אבל כמו נוסעי האונייה ההיא, אנחנו עסוקים בהישרדות רגעית ולא בחזון. כאשר אתה מקרין שאתה בהישרדות ושהים מאיים עליך, אתה מזמין גלים גבוהים. 
בינתיים לא במים הבינלאומיים, אלא על הקרקע, מי שבונה וקובע עובדות בשטח אלה הפלסטינים. הם בונים כל העת בסיוע אירופי: בתים, מבני ציבור ותשתיות חשמל, מים וכבישים, כולל בשטחי C שעל פי הגדרתם הם בשליטה מלאה של ישראל, וזאת בניגוד להסכמים שהרשות חתומה עליהם. שכנינו קובעים עובדות בשטח, כפי שלמדו לעשות מאיתנו והם שכללו את השיטה באמצעות הישענות על האנטישמיות האירופית הקלאסית, כנותנת הלגיטימציה והמממנת.

איש לאמ אמין באמת שיביא שלום, יצחק הרצוג. צילום: אבשלום ששוני
איש לאמ אמין באמת שיביא שלום, יצחק הרצוג. צילום: אבשלום ששוני

 
המהלך הכושל לצירוף יצחק הרצוג לממשלה, שידר כאילו בנימין נתניהו עסוק בפחד מהגלים במקום בהכוונת הספינה אל יעדה. כאילו נתניהו מחפש שחקן חיזוק למתפללים על האונייה: "אנחנו לא אשמים!", "אנחנו שוחרי שלום!". אבל אף אחד לא באמת השלה את עצמו שהרצוג יביא בשורה שציפי לבני לא הצליחה להביא, ומאידך הרצוג תכנן להעלות את רמת הקיפאון ביישוב ארץ ישראל מקר מאוד לקיפאון ממית.
 
האם מאביגדור ליברמן תבוא הישועה? להחלפת שר ביטחון בדרגת רב אלוף (במיל') ובשיעור הקומה והרצינות של בוגי יעלון ברב טוראי, יכול להיות רק יתרון אחד: התכנסותה של ממשלת ימין רחבה פנימה אל האמת שלה וחידוש בניין הארץ. זו התרומה היחידה שליברמן יכול לתת להשקטת הים, ובזה הוא ייבחן.

זו לא יהדות 

"שיחתכם חשובה לנו", אומרת ההודעה המוקלטת. "בטח חשובה", אני אומרת לעצמי, "כל שיחה פירושה עוד כסף". גם אני נתקלתי השבוע בחוברת פרסומת מטעם ישיבת "אור הרשב"י" שמבטיחה, אבל ממש מבטיחה כמו דג הזהב, שכל שאבקש - אקבל. 
 
"כל מי שזכה לקבל את הנר הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי, זכה לנס ולישועה", כתוב שם. בעמוד אחר עדויות על אנשים שקמו לתחייה, התחתנו, הבריאו וניצלו בזכות הנר (הקב"ה לא מוזכר שם). התקשרתי לטלפון ושאלתי איך גם אני אוכל לקבל את הנר הקדוש. הטלפנית החרוצה מיד שאלה איזו ישועה בדיוק אני צריכה: האם ארצה זיווג? האם פרנסה? לאחר שאני עונה היא מספרת לי שהיא "בדיוק קיבלה טלפון ממישהי שסיפרה לה שהיא ביקשה שיתפללו עליה שתעבור טסט ראשון, והנה היא עברה", אשרינו! 
 
אחרי שיחה שבה אני אמורה להשתכנע שאין מצב שאתאכזב, מגיע החלק שבו היא מסבירה שיש אגרה בעד התמורה. הזכות לתפילה עלי וקבלת נר, יינתנו לי אם אתן תרומה לישיבה בסך 84 שקל, כל חודש למשך שנתיים, בהוראת קבע. ובעזרת השם עוד אתקשר לספר לה על הישועות שנעשו לי. כשהטלפנית הנחושה הרגישה בקולי שאני מתלבטת אם להסכים לתרום את הסכום הנכבד (2,016 שקל), היא מיד הזכירה לי את התקופה הביטחונית הקשה שבה אנחנו נמצאים. קצת תפילות בטח לא יזיקו. 
 
לומר את האמת, אין לי בעיה עם אמונותיהם של אנשים. גם אני לפעמים מאמינה בדברים שהם מעל הטבע. אין לי כל בעיה עקרונית גם לתמוך בתלמידי ישיבה, להפך. ובכלל, יש מצווה כזו לתרום לכל מי שפושט יד בלי לבדוק בציציותיו. הבעיה המטרידה והמכאיבה היא שהם אינם פושטי יד. הם מכניסים את ידם באופן גס לכיסם של אחרים, מבטיחים הבטחות שווא, מנצלים חולשות של אנשים וגורמים למקח טעות. אינני יודעת איך אין חוק שמגן על אזרחים תמימים מהרמאות הזאת. אני יודעת שבציבור החרדי יודעים שלא לבלוע את הפיתיון הזול הזה, ושקהל היעד של הטלפניות הוא הקהל המסורתי. ואני יודעת עוד דבר: זו לא יהדות. זהו מעשה שהוא על גבול עבודה זרה.