קלאסיקה: כאב אובדן של אם צעירה, תום מבוהל של ילדתה הקטנה, משימה קרבית ולאומית למען כולנו, תעלומה בשחקים ובמרתפים, חוסר ודאות קורע לב, אויב דמוני ואכזר. זה היה השילוב המנצח של סאגת רון ארד. כולם הפסידו בסיפור המנצח הזה, פרט להנהגה הפוליטית וחבורת הטרמפיסטים שניהלה על גבה של תמי ארד ובתה יובל את המרוץ אחר הגביע הקדוש של שנות ה־80 וה־90: רון ארד.
את התחקיר על ארד הפכתי לספר ("רון ארד, התעלומה", הוצאת ידיעות אחרונות). במהלך הכתיבה נפגשתי עם תמי ארד. לא היה לי אומץ, ועדיין לא בדקתי לעומקם את כל הממצאים, כדי שאוכל לומר לה שעובדים עליה בעיניים. בספר כתבתי את זה באורח מפורש. הספר התקבל כתרגיל קונספירציה זולה ואנטי־פטריוטית. משפחת ארד, האחים והאם, החרימו אותו, אותי ואת המסקנות. המערכת הביטחונית הרלוונטית הסכימה איתי, אבל סתמה את הפה.
את הסאגה הנוכחית ניתן לפתור במחי החלטה: להחזיר את אסירי חמאס ולקבל את חללינו ושבויינו. ממילא ממשלות ישראל לדורותיהן מתמחות בכניעה מדורגת וזו עולה על כולן. משפחות ארד ושליט למדו את הלקח הזה על בשרן. הציבור בישראל עדיין לא חטף מספיק.
התרעות פיקוד העורף