המירוץ לקריה: כך הונדסה ונסללה דרכו של ליברמן למשרד הביטחון

לפני שנצלול לפרטים הקטנים, מבט חטוף אל התמונה הגדולה: הזלזול שאותו מפגין ראש ממשלת ישראל במערכת הפוליטית, במערכת הבינלאומית, בשרי ממשלתו, בערכי מדינתו, באזרחי קיסרותו, צריך להדיר שינה מעיני כולנו.
 

שבועות ארוכים מנהל נתניהו מערכת סבוכה ומורכבת כדי להכניס את המחנה הציוני לממשלה. הוא משכנע כל מי שמוכן להשתכנע כמה חשוב להתכונן להוריקן המדיני הצפוי לנו בחודשים הקרובים. הוא מגייס את נשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי. הוא מבטיח למנהיגים זרים. הוא רוקם הסכם עם הרצוג ומבטיח לו הרים וגבעות. ואז, באישון לילה, באבחה חדה, הוא מתהפך ב־180 מעלות, מדיח את בוגי יעלון ומצרף את ישראל ביתנו. תכנן דבר, עשה את היפוכו. זוהי זילות השלטון. זהו אופורטוניזם פוליטי שהיה גורם גם למקיאבלי להסמיק מבושה. 
 

דומה שאין תעלול שנתניהו לא מסוגל לו, כדי להבטיח עוד שנה־שנתיים בבלפור. אין פאול גס מדי. אין קווים אדומים, אין איזונים ובלמים, יש רק מטרה אחת, נעלה, עליונה: המשך שלטון המשפחה הקיסרית על העם היושב בציון ומוחא לה כפיים. הכי מדהים, שכל זה עובר בשקט. החסידים צוהלים, המתנגדים מיואשים, התקשורת מסורסת ומנוטרלת, האופוזיציה אילמת.
 

ביום רביעי בצהריים התכנסה במעמקי האקווריום של לשכת ראש הממשלה ישיבת שרים סודית. פורום חשאי שדן בעניין ביטחוני מסוים. ישבו שם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ, שרת המשפטים איילת שקד וכמה בכירי ביטחון. שעתיים קודם הכריז אביגדור ליברמן במסיבת עיתונאים שאם יקבל "הצעה מכובדת" שתכלול את תיק הביטחון, יש על מה לדבר. בעודו מדבר, הגיע הטלפון מנתניהו, שהזמין אותו לשיחה דחופה. 
 

בינתיים התכנס פורום השרים הביטחוני, ונתניהו מצא את עצמו יושב מול גופתו של שר הביטחון המכהן, שלא התקררה עדיין. כלומר, בוגי יעלון. שר הביטחון שתק. בניגוד להרגלו, הוא לא השתתף בדיון. לקראת סיום, שאל נתניהו את בוגי אם יש לו משהו להוסיף. "אין לי", אמר יעלון. ביבי נעל את הדיון. המסובים קמו והחלו לצאת מחדר הישיבות של הקבינט, הצמוד בדלת מחברת למשרדו של ראש הממשלה, שניהם בתוככי האקווריום. במי הם נתקלו ביציאה, מסב בנחת על הכורסה וממתין לתורו? באביגדור ליברמן. 
 

בינו לבין בוגי, זה שיוצא וזה שבא, נרשמה התעלמות הדדית. בשלב ההוא יעלון עוד לא הפנים שזה באמת קורה. שזה ייתכן. שזה אמיתי. שקיימת אפשרות שנתניהו ידיח אותו וימנה תחתיו לתפקיד את שנוא נפשו, אביגדור ליברמן. האיש שרק לפני כמה שבועות כינה את ראש הממשלה "שקרן", וגם "נוכל" ועוד צרור גידופים עסיסיים שונים. הוא הדחיק את האפשרות המטורללת הזו. הוא יבין בהמשך שזה אמיתי לגמרי.

 

שני כוחות מנוגדים פעלו בשבועות האחרונים במאמץ להצטרף לממשלה. מצד אחד, המחנה הציוני, בהובלת הרצוג־כבל, שנדחף על ידי כוחות בינלאומיים ואזוריים, הבולטים שבהם טוני בלייר לשעבר ראש ממשלת בריטניה, נשיא מצרים א־סיסי, מנהיגים אזוריים נוספים ובכירים אירופים. מול הקבוצה הזו התייצבו נצי הליכוד ובכירי יש"ע, שהבינו שאם זה יקרה הם בבעיה. הבנייה המועטה שיש היום בשטחי יו"ש תתדלדל עוד יותר, התקציבים יתפוגגו, החיים יהפכו קשים. 
 

בראש הקבוצה הזו עמד אסטרטג העל זאב אלקין, אחד השועלים היעילים ביותר בפוליטיקה הישראלית. עזרה לו איילת שקד. את עבודת השטח ביצעו פעילים כמו יוסי דגן וראשי מועצות נוספים מיש"ע. מעל כל אלה, היה אחד בשם אביגדור ליברמן. בלעדיו, שום דבר לא היה קורה. איווט הוא אדם לא צפוי. אי אפשר לעקוב אחריו. הוא מסוגל לעבור מצב צבירה במהירות האור. כל מי שדיבר איתו בחודשים האחרונים הבין את עוצמת הבוז והטינה שהוא רוחש לנתניהו. אין בעולם אדם שמכיר את ביבי יותר טוב מאיווט, אין בשום מקום מי שמזלזל בנתניהו יותר מליברמן.
 

אבל יש גם צד שני: ליברמן הוא אדם שמשתעמם בקלות. הוא חייב להיות כל הזמן בתנועה, הוא צריך אקשן. הוא מיצה את חוויית האופוזיציה. גם אם לא הודה בזה, הוא איבד עניין. כמה אפשר לקלל את ביבי? תחזיותיו על קריסת ממשלת נתניהו הרביעית ב־2016 לא התממשו. הוא הבין שתקציב דו־שנתי מקפיא את ביבי על הכיסא לפחות עד 2018. זה לא בא לו טוב. מה הוא יעשה בינתיים? 
 

ליברמן ידע שתפקיד שר הביטחון הוא תקרת הזכוכית שלו. כשמונה למנכ"ל משרד ראש הממשלה ב־96', אחרי הניצחון הגדול על שמעון פרס, הוא אמר שישראל היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות האמיתית. הנה, צעיר שעלה ממולדובה, עם לוק קומוניסטי, מבטא סובייטי וגינוני שור מועד, מקבל את המפתחות למשרד ראש הממשלה. הוא החזיר את המפתחות אחרי שנתיים, כשהבין שנתניהו מעוניין רק בדבר אחד (להמשיך לשלוט), וחזר עם מפלגה פרטית שבאמצעותה קיווה להמריא. הוא הצליח, אבל רק לכאורה. הוא היה שר חוץ, אבל מי סופר שרי חוץ? הם לא יכולים לגרום נזק, הם לא באמת משפיעים על מהלך העניינים. 
 

שר ביטחון הוא האיש מספר 2 במדינה. הריבון בשטחים. התפקיד הזה יאפשר לליברמן לנפץ את כל הכבלים, הדעות הקדומות והמשקולות שקשורות לרגליו. אחרי שכמעט נמחק בבחירות האחרונות, פתאום יש לו אפשרות לברוא את עצמו מחדש. להגיע הכי קרוב שאפשר. בבת אחת הוא הבשיל.

אלקין קיבל מנתניהו אור ירוק להתחיל לעבוד בכיוון של ליברמן לפני כחודש ימים, כשהפרסום על חקירת הרצוג תקע את גלגלי המו"מ לאחדות עם המחנה הציוני. אלקין התחיל לעבוד, כמו שהוא יודע. לאט, במחשבה, בתחכום. הוא וליברמן מחוברים בחזיתות רבות, כולל שפת אם, ואלקין היה משוכנע שיש לו זמן. 
 

כשהתפרסמה הידיעה שתיק הרצוג עתיד להיסגר, הוא הבין שהזמן אזל. נתניהו לחץ על דוושת (מתווה) הגז והמו"מ עם המחנה הציוני הפך למרתוני, מתקדם, רצוף. אלקין ידע שאם הרצוג נכנס, הוא וחבריו בבעיה. הוא האיץ את פעולותיו. הוקם חמ"ל מאורגן ויעיל, עם כל הזמבישים והיוסי דגנים של השטחים, שהפציצו את שרי הליכוד בטלפונים, מסרונים ועצומות להתנגד בכל הכוח לצירוף הרצוג וללכת על אופציית ליברמן. 
 

הבעיה הייתה חוסר אמון. ליברמן לא האמין שנתניהו באמת רוצה אותו. נתניהו האמין שליברמן בסך הכל רוצה לטרפד לו את הדיל עם הרצוג, אבל לא ייכנס לקואליציה. אלקין הפעיל את מלוא השפעתו על ליברמן. ביום שלישי בצהריים הוא כבר ידע שאיווט יהיה מוכן להושיט יד. שקד הצטרפה למאמץ. גם היא הרימה טלפון לליברמן. גם היא ידעה שצירוף הרצוג לממשלה יצר את צעדיה ואולי יביא להרחקת הבית היהודי מעמדות ההשפעה בעתיד. היא הפצירה בליברמן לתת צ'אנס. אלקין בינתיים הרים טלפון ללשכת נתניהו והודיע ש"איווט בפנים. הוא רוצה להיכנס". בלשכה לא האמינו. 
 

אחר הצהריים החלה ישיבת מו"מ מרתונית נוספת עם המחנה הציוני. הישיבה דלפה לתקשורת. ליברמן, בצד השני של המהומה הזו, חטף קריזה. הוא הבין שמשטים בו. דוחקים בו להושיט יד, וסוגרים עם הרצוג. אלקין, וגם שקד, נכנסו שוב לפעולה. זה אמיתי, אמרו לליברמן, בוא תנסה, מה אכפת לך. אין לך מה להפסיד. מקסימום, אם תושיט יד והוא יעדיף את הרצוג, זו תהיה הבעיה שלו. אתה לא תפסיד מזה, רק תרוויח.

 

ליברמן נרגע. הוא קבע מסיבת עיתונאים ליום רביעי ב־12 בצהריים. ביום רביעי בבוקר התקשרה אליו שוב איילת שקד. הייתה לה "עצת זהב". לך רק על הדברים ההגיוניים, אמרה לאיווט, אל תדרוש שום דבר שיפגע בחרדים, אתה יודע שביבי לא יכול להפר שוב את הברית איתם. תהיה סביר והגיוני וזה יקרה, הבטיחה לו. שקד מכירה את ביבי מצוין. היא הייתה מנהלת הלשכה שלו. ליברמן שמע אותה בעניין רב. היו לו לא מעט צרות לאחרונה. אלקין והחברים מימין הלכו לו על הראש בשבועות האחרונים בתקשורת הרוסית. הם חזרו שוב ושוב על המסר הקטלני: מציעים לליברמן את הביטחון, את הקליטה, את הפנסיה לעולים, והוא מעדיף להישאר בחוץ רק כי הוא שונא את ביבי. מה עם הבוחרים? 
 

"הבעירו לי את השטח", אמר ליברמן ביום רביעי בשיחה סגורה, "הבנתי שאני צריך לתת צ'אנס. הפעילו מולי את כל פעילי השטח, ראשי סניפים, ראשי עיר. החלטתי לנסות".
 

הכל תקתק כמו שעון מולדובי. ברגע שליברמן הושיט יד, הופעלה מערכת עצומה של תמיכה וגיבוי בימין. אלקין, לוין ושרים נוספים פרסמו הודעות תמיכה נלהבות, פעילי שטח וראשי סניפים בליכוד הפציצו את לשכת ראש הממשלה בקריאות לזנוח את הרצוג וללכת על איווט. נתניהו הבין שהוא בבעיה. אם ימשיך עם הרצוג, יהפוך למשת"פ של השמאל. הוא התעייף מהמו"מ, הוא חשש שיחימוביץ' תבעיר להרצוג את המפלגה, הוא קיבל מסרים מדרעי שיתקשה לוותר על תיק הנגב־גליל והחליט לחתוך. 
 

תוך שניות הרים ביבי טלפון לליברמן. הוא שכח, פתאום, את כל האיומים הבינלאומיים, את המצור האירופי, את מה שצפוי לו בנובמבר, אחרי שאובמה ישתחרר מכבליו ויהיו לו חודשיים לנקום. כל מה שנתניהו שינן לראשי הליכוד בשבועות האחרונים עלה באבק והתפוגג. הוא ננעל על אביגדור הישן והמוכר. חזר לחיקו החמים של הבייס הימני שהוא כל כך אוהב, בלי להביט לאחור. אם היה מביט, היה רואה שם את גופתו הפוליטית של בוז'י הרצוג נגררת בחוצות העיר, משוחה בזפת ונוצות, כל זב ומצורע מתגולל עליה.

הפגישה בין ביבי לאיווט הייתה טובה, יחסית לכל מה שקרה ביניהם בשנתיים האחרונות. הם אפילו עישנו סיגרים, כמו פעם. זה נראה כמו פיוס של בני זוג ותיקים. נישואים ארוכים, שנגמרו בגירושים מכוערים, ועכשיו מגיעה ההתפכחות. הם כבר לא יהיו מאוהבים, אבל הם הבינו שאין להם משהו יותר טוב. את המחסום הפסיכולוגי עם ליברמן עבר נתניהו לפני יותר משנה, כשפיטר את ציפי לבני ויאיר לפיד. ליברמן ישב אז שבעה על אמו בנוקדים, ביבי הגיע וישב איתו שעה ארוכה. הוא קיווה שאיווט יסכים להכניס את החרדים לממשלה ולהמשיך הלאה. הוא הציע לליברמן את תיק הביטחון. יעלון לא ידע. בינתיים איווט סירב. משרתו של יעלון ניצלה. המדינה הלכה לבחירות.
 

ליברמן חזר הביתה, ובגדול. זאב אלקין ניצח את טוני בלייר. ולא רק אותו. גם את יריב לוין, שניהל את המו"מ עם המחנה הציוני שבועות ארוכים ולא האמין באופציית ליברמן. הרי אפילו ליברמן, לא האמין באופציית ליברמן. שלא נדבר על יעלון.
 

אם הכל ילך כשורה, ביום שלישי יהיו חילופי שרים בקריה בתל אביב. אביגדור ליברמן, ההוא מ"טהרן־אסואן", יקבל את המפתחות למערכת הביטחון הישראלית. התקשורת מוצפת בקינות הקשורות להרס שימיט ליברמן על האזור. אזרחים מבוהלים מאווררים מקלטים ומקוששים דרכונים זרים. מדובר, כמובן, בקשקוש מוחלט. 

 

ליברמן הוא אחד הפוליטיקאים הפיקחים בישראל. השנאה והתיעוב שרוחשים לו במרכז־שמאל מקורה גם בגזענות, בדעות קדומות ובלא מעט בורות. הוא לא מושחת יותר מפוליטיקאים אחרים מהמילייה והדור שלו. עד לפני שנה וקצת הוא היה המבוגר האחראי של המערכת המדינית. האמריקאים כיבדו אותו, האירופים ניהלו איתו דו־שיח פורה, הוא פזל למרכז הפוליטי ותכנן לעלות קומה. החקירה הפלילית נגד בכירים בישראל ביתנו פגעה בו קשות והוא נאלץ לשבור בחדות ימינה. הוא האשים את נתניהו בעיתוי החקירה הזו, ואני לא לגמרי בטוח שהוא טועה. 
 

נדמה לי שבלשכת שר הביטחון הוא יבין כמה דברים חדשים. הסיכוי שהוא יהרוג את איסמעיל הניה תוך שבועיים (כפי שהבטיח לאחרונה) נמוך. הוא לא המטורף שהוא שכנע אותנו לאחרונה להאמין שהוא. ליברמן יודע שההזדמנות הזו לא תחזור על עצמה. הוא יגלה בגרות ואחריות. מצד שני, צפויה לו חזית לוהטת עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט (שחגג אתמול יום הולדת) ועם בכירי צה"ל, בענייני ערכים ועקרונות. ליברמן יצטרך להחליט בקרוב אם לחתור לעימות עם צמרת הצבא בעניינים האלה, או לא. עדיף לשני הצדדים שלא.

משה (בוגי) יעלון הוא מודח סדרתי. הודח מהרמטכ"לות על ידי שאול מופז (בהוראה של אריאל שרון), הודח ממשרד הביטחון על ידי נתניהו (בקריצה עם ליברמן). יעלון היה מגדלור של איכות, יושר וערכים. לאחר לכתם של דן מרידור, מיקי איתן ובכירי ליכוד נוספים שהמשיכו לדבוק בהדר הבית"רי של פעם, נותר יעלון כמעט לבדו ליד הגה הספינה. אחרי שהחליף את אהוד ברק בתפקיד, נשמו במשרד הביטחון ובצה"ל לרווחה. "מוזר", אמר לי אחד הבכירים במשרד, "פתאום יש לשכת שר מלאה באנשים ישרים, הגונים, נטולי תככים וחפים מקומבינות. נצטרך להתרגל לזה מחדש". 
 

יעלון מתח את החבל בחודשים האחרונים, החל מפרשת החייל אלאור אזריה, דרך נאום סגן הרמטכ"ל ונאומיו הוא. לרגע אחד הוא לא האמין שביבי מסוגל להדיח אותו. ברגעי האמת, נתניהו ויעלון היו גוף אחד וראש אחד. שניהם סולדים מהרפתקאות, מבינים את מגבלות הכוח הצבאי, כך נהגו בצוק איתן ולאורך כל הדרך. יעלון בהלם. גם אנשיו. ביום רביעי עוד היה בחוג בית מתוכנן מראש, ולא אמר מילה בתחום הפוליטי. ביום חמישי דיבר בפני בני נוער על מנהיגות. 

האופציות שלו מוגבלות: להיות שר חוץ (בהנחה שביבי יציע לו את התפקיד) ולשתוק, לסרב להצעת נתניהו ולהישאר חבר כנסת פשוט, להצטרף
לפלטפורמה פוליטית אחרת (נניח איחוד בין כחלון לגדעון סער). ליעלון בלוטת עלבון מוגדלת. ההדחה ההיא מתפקיד הרמטכ"ל צורבת בבשרו עד היום. הוא לא שכח ולא סלח. ההדחה הנוכחית כואבת עוד יותר. כרמטכ"ל, מנעו ממנו בסך הכל שנה רביעית. כשר ביטחון, גדעו לו את הקריירה. 
 

נדמה לי שמה שיעלון לא יעשה, ברשימת האויבים של נתניהו הוא כבר נמצא. יחד עם כל החבר'ה הטובים: כחלון, גדעון סער, נפתלי בנט, איילת שקד, אביגדור ליברמן, דן מרידור, איציק מרדכי ומי לא. אה, סליחה. ליברמן שר הביטחון של נתניהו עכשיו. שיהיה בהצלחה.

הגענו ליצחק הרצוג. כשליברמן טרף את הקלפים, ביום רביעי בצהריים, נטרף גם הוא, יחד עם הדובי שלו. בשעה 3 אחר הצהריים עוד האמינו בסביבת הרצוג שבסך הכל מדובר בתרגיל ונתניהו יחזור. היה להם קשה להפנים שכל המרתון של שלושת השבועות האחרונים, עם הניסוחים והפלפולים והמסמכים ועו"ד שמרון שבא ויוצא וההסכמות והנוסחאות, כל זה היה סתם. פול גז בניוטרל. קשה לבוא בטענות להרצוג. ההתנפלות עליו, כעוכר ישראל החדש, מוגזמת. הוא התכוון לטוב. הבעיה היא שהכוונות של הרצוג מובילות אותו, כמעט תמיד, לגיהינום. כך היה בבחירות, כך גם עכשיו.
 

אסור היה להרצוג להיכנס למו"מ הזה. לו בדק, היה מגלה מה קרה לכל אלה שנכנסו להרפתקאות מהסוג הזה עם נתניהו. הם יצאו, כולם, בריסוק איברים, פשיטת רגל וכאוס כללי. נתניהו ניהל מו"מ בן שמונה שבועות עם ג'ון קרי על טיוטת הסכם מסגרת עם הפלסטינים. הוא טרטר את קרי על כל סעיף, על כל פסיק, הוציא אותו מדעתו והטריף עליו את נפשו. הסוף ידוע. הוא הבטיח לשאול מופז גיוס חרדים. הסוף (של מופז) ידוע. הוא הבטיח לרפי איתן, שר הגמלאים, שאם לא יצטרף לממשלת ציפי לבני ימונה לשר בממשלתו גם אם הגימלאים לא ייכנסו לכנסת. רפי איתן מונה לשר? 
 

כך גם הרצוג היה מקבל את תיק הביטחון, ואת החטיבה להתיישבות, ואת זכות הווטו על בנייה בשטחים, ואת זכות הווטו על חקיקה, ואת התמיכה בפתרון שתי המדינות, ואת כל שאר ההרים והגבעות שנתניהו הסכים לחתום עליהם, בתנאי שזה לא יהיה בכתב, ולא יוזכר בקווי היסוד. 
 

הרצוג היה צריך להציג לנתניהו הצעה, ולנתק מגע. חשוב יותר, הוא היה צריך לעשות את זה בשקיפות. במקום זה, הוא התנהל במחשכים, שיקר לתקשורת, הכחיש, התפתל, התברבר והסתחרר סביב עצמו, בדרך לשום מקום.
 

הרצוג הפעיל במהלך המו"מ רבים וטובים, בארץ ומחוצה לה. כולל טוני בלייר הבלתי נלאה, שהיה שותף למגעים גם בשלב הראשון, כשהמתווך הראשי היה ארנון מילצ'ן. רוצים להבין את גודל האבסורד? בלייר הגיע לנחם את ציפי לבני, שישבה שבעה על אחיה, בשליחותו של הרצוג, וניסה לשכנע אותה לתמוך באחדות. ככה הרצוג עובד. הוא רוקם תחרה. הבעיה היא, שהגובלן שלו אף פעם לא נגמר. תמיד חסרה איזה עין או שתיים לשורה, תמיד חסר גרוש ללירה או פני לפאונד. 

 

הרצוג יכול היה להיות עורך דין מצוין לעסקאות בינלאומיות. הוא מגשר מושלם. מנהיג, הוא לא. הוא התנהל במו"מ הזה כמו שהתנהל בקמפיין הבחירות. הוא משדר חולשה, הוא לא יודע לחתוך, הוא לא מסוגל להחליט והוא כנראה כבר לא יבין בכוחות עצמו שזה נגמר. נדמה לי שהחברים יעזרו לו להבין את זה בקרוב.
 

להרצוג קרו כמה אסונות בדרך. הוא איבד את בן בריתו האסטרטגי החשוב ביותר, יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. חמש דקות לפני מסיבת העיתונאים הראשונה של הרצוג ביום רביעי אחר הצהריים, הודיע ניסנקורן שהוא נוטש את המו"מ עם נתניהו. הוא התבשל עם ההחלטה הזו ימים ארוכים, כשהבין שזה לא מוביל לשום מקום. ניסנקורן הוא מהאנשים שהמדינה חשובה להם קצת יותר מעתידם הפוליטי. הנטישה שלו מחלישה את הרצוג והופכת אותו לברווז צולע, שתום עין ומרוט. הוא הכריז ביום רביעי מלחמה על "השמאל הקיצוני" במפלגתו־שלו. נדמה לי שהוא צריך להיות מודאג יותר מהם. 

עקרונית, הוא צודק. יש במחנה הציוני אלמנטים שמרחיקים בוחרים. אבל גם אנשי מרכז כמו ח"כ איציק שמולי, מהחרוצים והיעילים בכנסת, יודעים שהרצוג סיים. שמולי אמור היה לקבל את תיק הגימלאים בדיל של הרצוג ונתניהו. וגם מקום בוועדת השרים לחקיקה. למרות זאת, הוא לא התפתה והפציר בהרצוג: רק בכתב, רק בקווי היסוד, בלי להאמין להבטחות. הסוף ידוע. הרצוג המשיך להתברבר, עד נפילת הריסוק ביום רביעי.

בשבוע הבא צפוי להתפרסם הדוח השנתי של מבקר המדינה. יהיו שם כותרות גדולות ושערוריות עסיסיות. בינתיים, ראוי להקדיש עוד מבט לטיוטת הדוח על צוק איתן. היא רלוונטית היום, ערב כניסת ליברמן לתפקיד שר הביטחון, יותר מאי פעם. 
 

על פי הטיוטה הזו, הקבינט הביטחוני מודר מסוגיית המנהרות בעזה במשך שנה וחצי. היה יקום מקביל, שבו אמ"ן והשב"כ החזיקו במידע על המנהרות, עדכנו את ראש הממשלה ושר הביטחון, שהבינו את חומרת האירוע וסכנותיו. אבל לא טרחו לעדכן את הקבינט. רק פעם אחת, בשולי השוליים של הערכת מצב שנתית של אמ"ן, הוזכר עניין המנהרות כאגב אורחא. ללא פרטים, הדגשים או פירוט סכנות. אפילו לא נמסר שמדובר במנהרות חודרות המיועדות לתקיפה. "חמאס חופר מנהרות". זה הכל.
 

מדובר במידע מזעזע. קריאת טיוטת הדוח מוכיחה, ללא צל של ספק, שנפתלי בנט צדק לאורך כל הדרך. הפרטים הללו פורסמו כאן בזמן אמת, אבל עכשיו יש להם אישוש עובדתי כתוב. בנט הגיע למידע על המנהרות בכוחות עצמו, בזכות חיבורים עצמאיים למח"טים בשטח והסקרנות והחטטנות הטבעיות שלו. הוא היה זה שעדכן את הקבינט ב־30 ביוני 2014, היום שבו נמצאו גופות הנערים, שמדובר במנהרות חודרות המהוות סכנה ממשית. זאת, ועוד: בכירי מערכת הביטחון, בכללם הרמטכ"ל בני גנץ, בעדויותיהם בפני המבקר, טענו ש"הצגנו לקבינט פעמים רבות את סוגיית המנהרות, שרי הקבינט היו מעודכנים".

המבקר קובע כי "לא מצאנו סימוכין עובדתיים לתיאור הזה". זו קביעה חמורה מאוד. עולה ממנה שבכירים שיקרו בעדויותיהם בפני המבקר. גם זה מזעזע.

בנט היה זה שהבין את הבעיה מהרגע הראשון, ודחף בכל כוחו לפעולה נגד המנהרות, שמהן עלול, לדבריו, להגיע "פיגוע אסטרטגי". בשלב מסוים הוא קיבל גיבוי מראש הממשלה, שהורה לצבא להציג תוכנית לפעולה נגד המנהרות. גם כאן, הצבא כשל. כשהוצגה האופציה להפציץ את הפירים המינהלתיים של המנהרות (הפירים שמהם החלה החפירה, להבדיל מהפירים המבצעיים הנפרדים, שמהם נכנסים ויוצאים), נשאלה בקבינט השאלה - האם זה יפריע אחר כך לכוחות בשטח לאתר את המנהרות ולהרוס אותן. האם הפצצת הפיר המינהלתי אכן תנטרל את המנהרה. 
 

התשובות של צה"ל היו לא ברורות. אולי אפילו מתחמקות. הוחלט להפציץ את הפירים. ישראל בזבזה על השטות הזו כמות עצומה של תחמושת מדויקת (פצצות חודרות מסוג ג'יידאם). בשטח, זה גרם רק נזק. זה האריך את פעולת המנהרות בשבוע לפחות, הזמן שנדרש לפינוי ההריסות ואיתור הפיר המבצעי האמיתי. 
 

צוק איתן היה פארסה צבאית, מדינית וניהולית. צריך לקוות שמבקר המדינה יעמוד בלחצים ויפרסם דוח נוקב בנושא הזה. לזכר החיילים שנהרגו, ולמען הצלחת המבצע הבא.

ובינתיים, בקהיר: זעם עצום בצמרת המצרית לאור מה שמתואר בפי דיפלומטים זרים כ"בגידה" של נתניהו. כפי שפורסם כאן השבוע, הנשיא המצרי עבד אל־פתאח א־סיסי גויס למיזם האחדות בין הרצוג לנתניהו בידי ראש הממשלה עצמו, וגם בידי ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר. א־סיסי התלבט. החצנת מערכת היחסים שלו עם נתניהו אינה מוסיפה לו נקודות בציבור המצרי. מדובר בנושא רגיש, מוצנע, שלא מרבים לדבר עליו. בסוף הוא שוכנע. הוא נשא את הנאום, עם ההתבטאויות החריגות, כדי לסייע לנתניהו לסגור את העסקה עם הרצוג ולהוציא את האזור כולו לדרך מדינית חדשה.

במקום זה, א־סיסי קיבל את אביגדור ליברמן. "המצרים מפוצצים", אמר לי השבוע דיפלומט אירופי, "הם לא יודעים מאיפה זה בא להם. הם מרגישים נבגדים. נתניהו מכר להם סיפור ועשה דבר הפוך. א־סיסי מרגיש מרומה. יהיה לביבי קשה להחזיר את מערכת היחסים הזו לקדמותה".

מי שצריך לעזור כאן, זה ליברמן. שר הביטחון הבא יודע לדבר עם מנהיגים ערבים הרחק מעיני המצלמות והתקשורת. יש לו מהלכים במצרים, הוא מחובר למוחמד דחלאן, שמחובר לשלטון המצרי, והסולחה צריכה לבוא דרכו. נקווה שתגיע, עד המשבר הבא.