אני ירושלמית. נדמה שפה, בעיר הנצח, הומצא העניין הזה של לקום וללכת. זה התחיל מזה שה מוני ירושלמים, ילידי שלהי שנות ה־60, היו הסנוניות הראשונות שפרשו כנפיים ועזבו את העיר. "לא בא לנו לחיות בה", הם אמרו, "קשה. קשה". אחר כך זה נהיה בון טון. השאלה "את עדיין בירושלים?" הפכה שגורה בכל שיחה. "עדיין", כי ירושלים הפכה לתחנת מעבר. ככה זה נהיה פה. אם קשה, עוזבים בתקווה למצוא מקום נוח יותר, בפרט אם אתה לא משוכנע שזהו מקומך.
ובינתיים, עד שזה יקרה, אני וילדי לוקחים את הדלי ואת הספונג'דור, כמו שקוראים לזה בירושלמית, ומשתדלים לנקות. קשה? קשה. אני לא זזה מפה.
התרעות פיקוד העורף