כן, הסערה סביב המתווה הפכה כמעט כל אחד מאזרחי ישראל למומחה בינלאומי לענייני גז. כולם כבר מסוגלים לדקלם מהי רמת המחירים העולמית, איך מחשבים את עלויות הקידוחים, מהי יתירות אנרגטית ואם אכן יש צורך בהנחת צינור גז מקידוח "לווייתן" לחוף כדי לשמור על הביטחון האנרגטי.
אלא שהקורס המזורז במבוא לתורת הגז גרם לנו לאבד שש שנות הפקה יקרות. הגז, שהתגלה כשנתיים לאחר גילוי מאגר "תמר", נותר בבטן הים, ובינתיים הפסדנו את האפשרות להפקת משאב יקר ואיבדנו הכנסות ממסים בהיקף של מיליארדי שקלים. הגופים המוסדיים, המנהלים את הפנסיות היקרות כל כך לאותם אלה המבקרים את המתווה, איבדו מיליארדי שקלים מערכם, וזה יותר מכל תספורת בשוק ההון.
ועדיין, גם לאחר שהממשלה נענתה לדרישות בג"ץ וגם לאחר ששופטי בג"ץ כבר אישרו את מרבית סעיפי המתווה (ובכלל זה את שיקולי הביטחון ואת תרומתו ליחסים הבינלאומיים), רבים עדיין לא נואשו ועדיין תוקפים אותו.
אחד הסעיפים שאותו נהנים לתקוף הוא המחיר. יש הסבורים שמחיר של 4.7־4.8 דולר ליחידת חום המוצע לתעשיינים גדולים הוא יקר מדי, והמחיר חייב לרדת לפחות למחצית. איזה מחיר בדיוק ישביע את רצון המתנגדים? אף אחד אינו יודע.
אני חושד שגם אם "ברוני הגז", לאחר שישלימו את "שוד הגז הגדול", ישטיחו את המחיר לדולר אחד בלבד, הטענות עדיין יושמעו. הרי עצם המשך הרלוונטיות והקיום של ארגוני המתנגדים למתווה הוא בעצם ההתנגדות אליו. בסוגריים אעיר כי בלי להרגיש מחירי הדלק בעולם זינקו מתחילת השנה מ־30 דולר לחבית לכ־50 דולר. בקרוב נקבל דרישת שלום גם ממחירי הגז העדכניים, והמחיר לתעשייה יהיה אטרקטיבי הרבה יותר.
אז לכל הארגונים, ובכלל זה לאנשי מפלגות האופוזיציה שניהלו נגד המתווה קרב ראוי מבחינת דמוקרטית (אם כי מזיק מבחינת עלותו הכלכלית), מומלץ לעצור את המאבק שכן הרכבת כבר יצאה לדרכה. הגיע הזמן לתת גז למתווה הגז.
אין ספק שהפקת הגז ומכירתו לגורמים בינלאומיים תגדיל את עוצמתה של ישראל במגרש המשחקים הבינלאומי בפרט והאזורי בעיקר, והיא תתרום לחיזוק היחסים עם צרכני הגז כמו ירדן, מצרים, הפלסטינים ואולי גם הטורקים. אם בעקבות אישור המתווה יחזרו לישראל יזמים בינלאומיים שברחו מכאן, סביר שהם יגלו מאגרים נוספים. במקרה זה, אפילו שאיפותיו של אבי גבאי, השר לאיכות הסביבה, תתגשמנה. יותר ויותר גורמים (כמו תחבורה ציבורית) יעברו לשימוש בגז ואיכות הסביבה תשתפר.
התרעות פיקוד העורף