כיום, כשהמדינה גועשת בעקבות פרישתו של הרמטכ"ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון, מתפקיד שר הביטחון, צפות ועולות פרשיות עבר במערכת הביטחון, שבמבט מהיום קשה להאמין שהתרחשו. כזאת הייתה “פרשייתו" של אורי בן–ארי, מגדולי המצביאים של צה"ל לדורותיו. בעטיה, מה שנראה כעת כעניין של מה בכך, נמנעה מבן–ארי הגעתו לרמטכ"לות, כפי שאז כולם חזו לו.
“מכה כואבת - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", זו הכותרת שהעניקה מילכה בן–ארי, אלמנתו של קורבן הפרשייה, לפרק בספרה “אורי ואני", שאותו הוציאה לאור בימים אלה בהוצאת מרנגא, העוסק בנושא האמור. כעת, כששערורייה רודפת שערורייה, קשה להאמין בגלל מה נגדעה קריירה מזהירה.
“האיש החליט להשתמש בשם שלי. מישהו ייגע באורי אחרי קדש (מבצע סיני - יב"א)? אם חיפיתי עליו ולא קרה דבר, אולי גם הפעם ייצא בלי עונש. הרמטכ"ל משה דיין זימן אותי למשפט צבאי, כשלפי החלטתו של שר הביטחון, דוד בן–גוריון, נדרשתי לפרוש מצה"ל. נשארתי בחוץ ואפילו לא קראו לי למילואים עד ערב מלחמת ששת הימים".
לדבריו, בתחנתו הבאה, קיבוץ עין גב, הגריל בהגרלה שנערכה שם את השם אורי. לפי עדותו, שם הפך לצבר, אם כי הקפיד לשמור על סדר ודיוק, בבחינת יקה נשאר יקה. הנער אורי נשבע שם אמונים ל"הגנה" והיה רוכב אל השדות, סוס ליד סוס, עם טדי קולק הצעיר. החלטתו להתגייס לפלמ"ח, ב–46', במקום לעלות עם חבריו להתיישבות במעגן מיכאל, הייתה גורלית לגביו. “כך נכונה לי קריירה ביטחונית ולא חקלאית", ציין.
כשבאו חניכי הקורס להוציא את נשקם שהוסתר בסליק בחורשה מחוץ לקיבוץ, לקראת אימון מחלקתי, הם הופתעו לפגוש שם חיילים בריטים עם נשק שלוף. החניך בן–ארי ניצל את המבוכה שהשתררה כדי לחמוק למאהל של הקורס. משם הביא בריצה מקלע ואיים על החיילים הבריטים הנדהמים שאם לא יסתלקו מהמקום, יפתח עליהם באש. מעוצמת ההפתעה, הם נסוגו להביא תגבורת ובינתיים הוסתר הנשק במקום אחר.
במלחמת העצמאות הפגין את גבורתו בקרבות בדרך לירושלים, בבית מחסיר וב"מסרק", ואת מה שקרה להם בגבעת הרדאר החשיב כ"פצע פתוח". זאת, לאחר שהוא וחבריו הקיזו דם בכיבוש המקום, ולוחמים שבאו להחליף אותם, נסוגו פעמיים. בן–ארי לא סלח על כך. במלחמת ששת הימים, כששמע בקשר דיווח שלפיו הגבעה סוף–סוף חזרה לידינו, העביר הוראה לא לסגת משם תמורת שום מחיר.
“קדש היה אחד השיאים של צה"ל, לא רק שלי", אמר לי. “אז הוקם באופן מעשי חיל השריון. כתוצאה מפעולות חטיבת שבע, שבראשה עמדתי, הבינו סוף–סוף ששריון זה משהו וצבא זה לא רק חיל רגלים. אני גאה בכך".
“באיזשהו כנס ישב לידי פלמ"חניק ותיק", מעידה מילכה. “כשהתחלנו לפטפט, התברר שעבד באותו מפעל מנועים. ‘אורי, שלא ראה מימיו מנוע חוץ מאשר במכונית, ישב עם המהנדסים ולמד פרט אחרי פרט', סיפר. זה היה אורי, שעבר מתחום לתחום, קודם המנועים, לאחר מכן ניהול דפוס ‘לוין אפשטיין' ובהמשך ניהול החטיבה לעבודות עפר ולכבישים בסולל בונה - ונכנס בכל הרצינות לכל תפקיד".
“לגמרי. הייתה אז תנופת בניין אדירה. בנינו וסללנו מהגולן עד שארם א–שייח' כבישים ושדות תעופה, שחלקם כבר לא בשטחנו. אם בחברה היו רגילים למנהלים ספונים במשרדיהם, אני הייתי יוצא לשטח, משוחח עם הפועלים ושומע את מה שהיה להם לומר".
בעקבות מהפך 77' החזיר בן–ארי את המפתחות ופרש מתפקיד הקונסול, כשחש שאין ביכולתו לייצג את עמדות השלטון החדש. לפוליטיקה לא ניסה להיכנס. “אני לא בנוי לזה", טען. “לא מסוגל לשבת בדיונים אינסופיים של דברת שממנה לא יוצא שום דבר. את הפוילע שטיקים אני משאיר לאחרים".
“זה בהחלט אכל אותו. יום אחד נזכרו בו והוא הוזמן לאירוע של ‘יום השריון', בהיכל התרבות. כשקיבל במקום את הכרטיסים והתברר לו שהם בשורה 20 ומשהו, לא ליד המפקדים שהושבו בשורה הראשונה, זה כבר היה יותר מדי בשבילו. כשקם ויצא בהפגנתיות מהאולם, לא היה בו איש שלא ראה את צעד המחאה של אורי".
בן–ארי היה האיש הנכון במקום הנכון. כשפיקד על הלחימה בירושלים, לו ולעוזי נרקיס הזדמן באופן נדיר להשלים בעיר העתיקה את המלאכה שבה החלו בתש"ח. מילכה חושפת סיפור לא ידוע, שלפיו בעקבות המסופר בספר יהושע, נכנס האיש שלה עם חייליו ליריחו בליווי תקיעת חצוצרות.
“כשהחבר'ה כבשו את רמאללה, הם פרצו, כנראה, לאיזה מועדון, לקחו משם כמה חצוצרות כדי לתקוע ביריחו, שלבסוף לא בדיוק נכבשה תוך כדי קרב".
ביומיים האחרונים של המלחמה עלה עם חיילי החטיבה לגולן והם השתתפו בלחימה בקונייטרה. אחריה השתחרר מהמילואים, אבל שותף בצוותי חשיבה למיניהם ועבר בין היחידות שבהן הרצה על תורת “אחרי!" שלו. מילכה, שנישאה לו ב–65', ראתה כיצד הצבא היה כל עולמו.
במלחמת יום כיפור קרה עוד משהו בלתי שגרתי. לאחר שנקרא לשמש כסגנו של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש), פקודו בעבר, זימן אותו אליו שר הביטחון, משה דיין ותוך כדי המלחמה העלה אותו לדרגת תא"ל, בטענה שלא ייתכן שכאל"מ יפקד על קצינים בכירים ממנו.
למילכה בן–ארי, שגילה - כמעט 89 - כלל וכלל לא ניכר בה, סיפור מרתק בפני עצמו, שמקוצר היריעה לא נרחיב בו. די אם נציין שבתפקידה הצבאי עסקה, בין השאר, בשיקום “סוכנים שרופים", שהכרת התודה שלהם כלפיה באה לידי ביטוי בכך שבמגזר הערבי מסתובבות אי אלה מילכות על שמה. בנוסף, טיפלה במשפחות נידוני “עסק הביש" במצרים. אבל על כך אולי בכתבה אחרת.
“רק בשירות הצבאי שלי. כשפרשתי ממנו ב–69' הייתי בצה"ל הקצינה הוותיקה ביותר בדרגת רב סרן. מישהי עצרה את הקידום שלי בטענת שווא, שזה לא היה מוסרי שלקחתי אלי אב של ארבעה ילדים".
התרעות פיקוד העורף