הפניתי את תשומת לבה לממצאים שלי. היא התעקשה שהבעיה שלי היא שאני שופט אנשים. אמרתי לה שאני שופט אנשים על פי מה שאני רואה ומרגיש ולא על פי הסטטוס או הסכום שהם גובים. הוספתי בנימוס שהיא האחת עם הבעיה, כי אין לה אינטרקום בחניה וזה מראה על דברים עמוקים הרבה יותר.
אחרי המפגש הזה הלכתי לנסות עוד כמה מטפלים, כולם חובבנים. אחד היה מאוד לא היגייני, ואצל השלישית התריס החשמלי נסגר רק חצי דרך. אז החלטתי שסיימתי עם פסיכולוגים. הגעתי להבנה שזה טיפול מגוחך, שאנשים צריכים אותו רק כדי שיתקף את המעשים הרעים שלהם ויספק לגיטימציה להאשים את ההורים בכל צרותיהם. אבל לדעתי, הם בלבד אחראים למעשיהם.
אני זוכר במיוחד בוקר שבו נקלעתי לשיחה שבה דייר ניסה לפתות דיירת אחרת. הוא הביט בעיניה וסיפר לה על מדינה בשם סקנדינביה שבה בחורף יש תופעה שנקראת “זרח צפוני". היה ברור לי שהיא לא הראשונה שהוא משתמש בשורות האלה כדי להשכיב אותה. הדבר היחיד שהפריע לי היה שהוא אפילו לא טרח לבדוק בגוגל ולראות שסקנדינביה היא לא מדינה אלא אזור עם כמה מדינות וזה לא “זרח צפוני" אלא “זוהר צפוני". זו הפעם הראשונה שבה הכנסתי סיגריה לפה. גיליתי שכאשר אני מעשן, הראש שלי מסתחרר ואני מרגיש שאני עומד להתעלף. וכך היה בכל פעם שקלות הדעת של הסובבים הציפה אותי. הדלקתי סיגריה, ברחתי לסחרחורת וקיוויתי להתעלף, אבל הקללה והברכה של אנשים כמוני היא שהם לא מתעלפים, רק נשארים להקשיב ולסבול.
הדודה לא הרפתה. “מה, אתה אוכל רק בלילה?", היא שאלה ובצחוק מלגלג נתנה אות לאחרים להצטרף אליה ולצחוק גם, והם כמובן צחקו. ולי? לי לא היה כוח לקודים החברתיים הסמויים שלהם וגם לא עניין מיוחד בלהתחבב עליהם. “כן, יש בעיה עם זה?", שאלתי. היא הביטה הצדה. ידעתי שאיש מהסובבים כבר לא יפנה אלי הבוקר. זו הייתה מחשבה מרעננת בדרך למרפסת, שם אוכל לעשן סיגריה. לבד. בשקט.
התרעות פיקוד העורף