צריך שאעזור לך עם השקיות?", שאלתי את יוסף, אבי. "לא, מרסל, שטויות, אעשה עוד סיבוב עם ג'וניור ואעלה הביתה", הוא ענה לי. נשקתי על מצחו, "אדבר איתך מאוחר יותר", נופפתי לשלום, ליטפתי את ג'וניור, כלבו השחור והיפה, ונכנסתי למונית שתיקח אותי חזרה אל ביתי.

באוגוסט, בשנה שעברה, כתבתי על כלבת פודל שחורה שמצאתי בפתח תקווה כשהיא קשורה לעמוד חשמל, בלי מים ובלי אוכל. מעולם לא הייתה לי חיית מחמד לפניה. אספתי אותה אלי וחשבתי לעצמי: מה שיהיה יהיה. באותה השבת שבה לקחתי אותה לביתי היא קפצה, טיילה ושכבה עלי.

"איך נקרא לך?", שאלתי אותה בצאת השבת. "תקווה", חייכתי. "לך יקראו תקווה". היא אישרה לי את השם והלכנו שתינו לישון. הימים חלפו וקיבלתי עוד ועוד פרויקטים על עצמי, כאלה שבבוא העת יקנו לי בית ויאכילו את ילדַי. השעות שבהן תקווה נשארה לבדה בבית הפכו ארוכות מדי. כשהגעתי, לקראת ערב, קפצה עלי בשמחה. הדבר רומם את רוחי אך גם השבית אותה רגע אחרי, כשליטפתי אותה ולחשתי "סליחה, תקווה".

יום אחד, באוקטובר, הרגשתי שאני לא יכולה יותר. שאני נחנקת בין תוכניות הרדיו שלי, הראיונות בתקשורת, הספרים והכתבות. בזמן שחברותי כבר עונדות טבעות נישואים, או לפחות מפתחות את חיי האהבה שלהן, אני רודפת אחרי עוד משפט שייכתב מתישהו בוויקיפדיה שלי.

"אני נוסעת לחודש בתאילנד", הודעתי לסוכן שלי בשיחת טלפון קצרה. נסעתי לקנות כרטיס באחת הסוכנויות ושבתי אל ביתי מחויכת. והנה תקווה שוב מביטה בי, שוב קופצת ומלקקת, ושוב אני מכה על חטא. חודש בתאילנד, איך לא חשבתי עליה?

יום הטיסה הגיע. קניתי לה המון חטיפים, אוכל טוב, צעצועים ואפילו שמיכה קטנה. "אל תדאגי, מרסל", אמר לי אבי, חנוק מדמעות, "אטפל בה טוב, רק תשמרי על עצמך, בסדר?". חיבקתי אותו, "מבטיחה, אבא, אם היא עושה לך בעיות, אלה הטלפונים של כל החברים שלי, הם יעזרו", אמרתי לו. מיד אחר כך נשקתי לתלתליה של תקווה התוהה. שלוש פעמים ביום דיברתי איתו בפייסבוק, הכל כדי שלא ירגיש בחסרוני, שלא יכאב לו, שלא ידאג. אבל הוא? הוא זהר.

ואלה חלק מהודעותיו. "מרסל, אני מקווה שהגעת בשלום, תקווה בסדר, היום לקחתי אותה איתי אל בית הכנסת והחזן אמר שכלב הוא תיקון נשמה של בן אדם!".

"מרסל, מה שלומך? את לא יודעת איך תקווה משתוללת בחוץ! יש לה חברה בשם לוסי, שתיהן קופצות ומשחקות עד 11 בלילה כל יום".

"מרסל, תפסיקי להעלות תמונות של אוכל לא כשר! את בסדר? היום איזו בחורה אחת ניגשה אל תקווה בגינה וחיבקה אותה, אני חושב שהיא התחילה איתי, אבל מה אני מבין? היא הייתה צעירה מדי".

"מרסל, היום בירכתי אותך בבית הכנסת. תקווה הקיאה קצת על השטיח, אבל לא נורא. אולי אכלה משהו לא כל כך טוב".

וההודעה האחרונה, שלושה ימים לפני ששבתי לארץ: "מרסל, לא משנה אם תסכימי או לא, אשלם מה שצריך. תקווה נשארת אצלי".

ותקווה נשארה אצלו.

כשחזרתי ארצה, חיבקתי אותה ואותו. אבל הקרב כבר הוכרע, היא קפצה עליו, ליקקה אותו, הקשיבה לו כשדיבר ונבחה כששאל אותה בהתלהבות "מי רוצה לצאת לטייל?".

עיניו הכבויות של אבי, עקב הבדידות הפתאומית שהביאה עמה הזקנה, אורו פתאום. הוא היה מאושר, כמו שלא ראיתי אותו כבר שנים. בשכונה כולם הכירו את יוסי מבית הכנסת ואת תקווה, הכלבה השחורה שלו. למרות הוראות הווטרינר, מה שאכל - אכלה. ולאן שהלך - הלכה גם היא. היא הפכה לכלבתו, למשפחתו, לחייו.

את שיחת הטלפון שקיבלתי לפני חודשיים לא אשכח כל חיי. אבי, חנוק מדמעות, בישר לי ש"תקווה נדרסה, נהג פגע בה וברח. אל תבכי, מרסל, אל תבכי", כשהוא בעצמו בוכה. שתקתי ארוכות. ומה כבר יכולתי להגיד?

"איפה אתה, אבא?", שאלתי. "זה לא משנה, מרסל", הוא השיב. צרחתי לטלפון "נו, איפה אתה?".

"אני בגינה ממול הבית, עם חברים מבית הכנסת, אף אחד לא בא לאסוף אותה והיא שוכבת פה", הוא אמר. שמעתי את חבריו מנחמים אותו והוא, כמו ילד בן יומו, בוכה.

"אני באה", אמרתי. "זה לא מראה טוב, מרסל, לא צריך", הוא ביקש.

20 דקות אחר כך הייתי שם, בגינה. לא יודעת אם ראיתם את ההורים שלכם בוכים, אני כן ראיתי, בתקופות משבר של אמי וכשאבי איבד את סבי, עטרת ראשו. אבל מעולם לא כאב לו כך. אני מוכנה להניח את ידי על כל ספר תורה, או על לבי, ולהישבע שמעולם לא כאב לו כמו על תקווה. הוא חיבק אותי ארוכות, "אני מצטער, מרסל, אני מצטער", אמר.

ותהיתי לעצמי, על מה הוא מצטער כל כך? היא הייתה כלבתו. הוא האיר את חייה של הפודלית הנטושה. תקווה שכבה שם, ליד הספסל, הקיפו אותה חבריו והם כואבים עמו. התיישבתי על הרצפה וליטפתי אותה. "תקווה, אולי תקומי", ביקשתי, "קומי, בבקשה, בשביל אבא שלי, קומי יפה שלי".

היא לא קמה. בדקות האלה כבר נכנסה אל שערי גן העדן, אני יודעת. ונשקתי לה. "סליחה, מרסל, סליחה", מלמל אבי בבכי מאחורי. "מספיק, אבא", ביקשתי, "הכל בסדר, נביא לך עוד כלב, אני מבטיחה".

"אבל אני רוצה את תקווה, אין עוד כלבה כמו תקווה", הוא אמר וניגב דמעותיו בחולצתו.

ואז הפיקוח העירוני הגיעו. הפקח שאל "זו הכלבה?". "בעדינות", ביקש ממנו אבי, "תרים אותה בעדינות". זה לא ממש עזר. לבו של פקח העירייה היה קר יותר משיא החורף.

בערב התאספנו, אני ואחיותי, בביתו של אבי. הוא בוכה ואנחנו מנחמות אותו, מנסות להצחיק אותו, ללא הצלחה. כך גם בימים שאחרי. עד שחזרנו לשגרת היום, לעבודה.

"אני הולך לבד לבית הכנסת, שותה קפה לבד, אני מתגעגע אליה, מרסל", אמר לי אבי לפני שבוע, והנה הכל צף מחדש.

לאחותי הקטנה אמילי יש חברה טובה בשם שיראל, בעלת פנסיון לכלבים. באחד הבקרים בשבוע שעבר היא התקשרה לאחותי ואמרה לה "מצאתי את התאום של תקווה". באותו היום אספה שיראל את אבי מביתו ויחד נסעו להביא את ג'וניור. כלב שחור, קטן, קופצני ויפה. עוד מהמכונית היא שלחה לי תמונה של ג'וניור יושב על אבי, וזה מלטף אותו. הלב שלי חייך.

למחרת כבר הייתי בביתו של אבי. הוא לא התייחס אלי יותר מדי, עולמו היה נתון בג'וניור, הכלב החדש. "מרסל, תראי איך הוא נותן יד. הוא אוהב את השמש, שמתי לו כרית ליד החלון בסלון, נכון שהוא נעים?". ביתו של אבי נמלא שוב, וגם חייו.

ירדנו למכולת ולירקן. שילמתי לאבי על כל הקניות ואפילו גירדנו יחד כרטיס מזל. ג'וניור הביט בנו ושתק. מאחת החנויות יצאה נורית, אותה בחורה ששיחקה עם תקווה אז בגינה. אבי הוציא שוקולד מכיסו ונתן לה. היא חיבקה אותו ונשקה לו בלחי. הסמקתי קצת, לא הבנתי את הסיטואציה, אבל היא נראתה טובה לשניהם. ג'וניור בטח יודע טוב יותר ממני מה קורה שם.

ביקשתי מנהג המונית לחכות קצת לפני שהוא נוסע. מהחלון הבטתי באבא שלי, בנורית ובג'וניור. הכלב קפץ עליו ועל נורית, היא ניסתה לתפוס אותו והוא השתולל, אבי צחק, עד שנפלה לו הכיפה מהראש, וגם נורית צחקה. זה היה כמו סוף של סרט מלא מהמורות. אבל לא סוף עצוב ומדכא. זה היה סוף טוב, עם הרבה צלקות ולידה מחודשת.

נוחי בשלום, תקווה, הטור הזה מוקדש לזכרך. ולחייהם המחודשים של הכלבים הנטושים והאנשים הבודדים.

מרסל מוסרי גם ב"רדיו ללא הפסקה" 103FM

לחייהם המחודשים של הכלבים הנטושים והאנשים הבודדים

תקווה כלבת הפודל השחורה נדרסה. מעולם לא הייתה לי חיית מחמד לפניה. היו הרבה דמעות ואז הגיע ג'וניור - האור של אבא. סוף טוב עם הרבה צלקות ולידה מחודשת