שתי סערות נפלו אתמול על שרה נתניהו: המלצת המשטרה בעניין פרשת מעונות ראש הממשלה והחלטת בית הדין הארצי לעבודה לדחות את בקשתה לערער על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בפרשת אב הבית לשעבר, מני נפתלי.
לפי הפרסומים, תיק החקירה בעניין מעונות ראש הממשלה הועבר לאחר סיום החקירה, מהמשטרה לפרקליטות, עם המלצה להגשת כתב אישום נגד רעיית ראש הממשלה. אינני יודע אם אכן ניתנה המלצה כזו, זה לא עולה מהפרסום הרשמי של המשטרה, אך גם אם כן, עדיין מוקדם להעריך לאן העניין יתפתח.
למשטרה אין סמכות להגיש כתבי אישום בעבירות שלטוניות מסוג זה. נושא זה נתון לשיקול דעתה הבלעדי של הפרקליטות, ובמקרים מסוימים, כמו במקרה הזה, יש צורך גם באישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום, משום שהוא הסמכות העליונה בכל הקשור להגשת כתבי אישום.
התשתית העובדתית הנבדקת בפרקליטות היא הרבה יותר עמוקה ומקצועית ויסודית מזו של המשטרה. בפרקליטות צריכים להגיע לתוצאה שקרוב לוודאי תהיה הרשעה בתיק. ולכן, לא פעם ולא פעמיים, כאשר המשטרה ממליצה להעמיד לדין, הפרקליטות אינה מקבלת את ההמלצה וגם ההפך מכך נכון.
ובנוסף, יש לזכור שלעולם קיימת אפשרות לאתגר בבג"ץ את החלטות הפרקליטות, יהיו אשר יהיו.
לכן עדיין מוקדם ובוסרי לקבוע מסמרות לאן יתגלגל התיק, וראוי שגם הצוהלים וגם המבכים ימתינו בסבלנות. ואגב, אחד השיקולים בפרקליטות הוא גם אפסות המעשה מבחינת היקפו ומשמעותו. אין נוהגים להעמיד לדין על מה שקרוי בשפת הפרקליטות "זוטי דברים". וגם זו סיבה טובה להמשיך ולהמתין.
בחזרה לבית הדין לעבודה: כזכור, התביעה הוגשה על ידי אב הבית מני נפתלי נגד המדינה ולא נגד שרה נתניהו.
היא לא הייתה צד לתביעה אלא עדה בלבד, ולמרות זאת בית הדין האזורי קבע בעניינה קביעות קשות ביותר על התנהלותה בבית ראש הממשלה, ופסק כי מדובר בהעסקה פוגענית של עובדים. הגברת נתניהו, שנפגעה בצדק מהקביעות המשפטיות והעובדתיות נגדה, ביקשה לערער על פסק הדין, לפחות בכל הקשור לממצאים נגדה. כעיקרון, לאדם שאיננו צד להליך משפטי (תובע או נתבע, נאשם או מאשים) אין זכות ערעור קנויה, אוטומטית.
היא לא הייתה צד לתביעה אלא עדה בלבד, ולמרות זאת בית הדין האזורי קבע בעניינה קביעות קשות ביותר על התנהלותה בבית ראש הממשלה, ופסק כי מדובר בהעסקה פוגענית של עובדים. הגברת נתניהו, שנפגעה בצדק מהקביעות המשפטיות והעובדתיות נגדה, ביקשה לערער על פסק הדין, לפחות בכל הקשור לממצאים נגדה. כעיקרון, לאדם שאיננו צד להליך משפטי (תובע או נתבע, נאשם או מאשים) אין זכות ערעור קנויה, אוטומטית.
השאלה מתי אדם או גוף שהוא צד ג' בהליך משפטי יכול לערער היא נדירה ואין לה תשובה חד־משמעית בפסיקה, ולמותר לציין שבחקיקה היא כלל אינה נזכרת.
זו כאמור שאלה נדירה שבתי המשפט אינם נדרשים לה בתכיפות. עד כה ניתנו בערכאות פסקי דין נוגדים, אם כי הנטייה, ככלל, היא לא לאפשר לצד ג' זכות ערעור, אך ישנם גם חריגים.
פסק הדין המנחה של בית המשפט העליון הוא פסק הדין בבג"ץ צ'רינסקי נגד סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה בשנת 96'. בפרשה זו הוגש כתב אישום נגד ראש עיריית חיפה. צ'רינסקי, שהיה פקיד בכיר בעירייה, אך לא נתבע בתיק, העיד, ובית המשפט קבע קביעות קשות בקשר אליו ובקשר לעדותו ואף כינה אותו בכינויים מאוד לא מחמיאים.
הוא ביקש לערער על הקביעות החמורות של בית המשפט בעניינו, ובקשתו נדחתה בעיקר מהטעם שהוא לא היה צד במשפט הפלילי הזה.
הוא עתר לבג"ץ ושם נקבעה הלכה שבמקרים נדירים בלבד, שבהם הוכפש אדם או גוף בהליך משפטי, שהוא אינו צד למשפט ואין לו זכות קנויה לערעור – יש לאפשר לו לערער בהתמלא תנאים מסוימים.
בלשון המשפטית זה הופך להיות מעין "משפט נלווה". התנאי העיקרי הוא שהדברים שנאמרו נגד אותו צד ג' שינו את מערך הזכויות שנתונות לו. והואיל וזה לא היה המצב בצ'רינסקי, העתירה לבג"ץ נדחתה.
אך היו גם מקרים אחרים, דומים אך לא זהים, שבית המשפט איפשר זכות ערעור לצד ג', הכל על פי השקפת השופטים והנסיבות העובדתיות. דווקא בעניינה של הגברת נתניהו, הואיל ומדובר בדברים קשים במיוחד, שהפכו לאמת משפטית, והואיל ומדובר ברעיית ראש הממשלה, הגם שאין לה מעמד חוקתי ורשמי, אך עדיין יש לה מעמד ציבורי, אני סבור שהיה ראוי לאפשר לה לערער. קל וחומר בשל המצב המשפטי המעורפל והפסיקות הסותרות שלא נותנות תשובות חדות וחד־משמעיות לגבי זכות זו של צד ג' פגוע, לנסות ולתקן את הנזק שנגרם לו.
נימוק נוסף שהעלה בית הדין הארצי לעבודה במהלך דחיית בקשתה של הגברת נתניהו הוא שהערעור שביקשה להגיש עוסק בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי ולא בשאלות משפטיות, ומן המפורסמות הוא שערכאות ערעור שאינן שומעות עדים לא מתערבות בדרך כלל בקביעות עובדתיות, ולכן, כך בית הדין הארצי, סיכויי הערעור נמוכים. ובכל זאת, היה ראוי לאפשר לה לערער.