באמצע השבוע שעבר, כשהתברר שבמקום יצחק הרצוג והמחנה הציוני ייכנסו לממשלה אביגדור ליברמן וישראל ביתנו, הרים ראש הממשלה בנימין נתניהו טלפון לנשיא מצרים עבדל פתאח א־סיסי. זו הייתה שיחה לא קלה. א־סיסי רתח. הוא התגייס, במלוא כובד משקלו, על מנת לפרוץ את דרכו של הרצוג לממשלת השלום החדשה של נתניהו - ובמקום זה קיבל את ליברמן, שאיים להוציא להורג את אסמעיל הנייה תוך 48 שעות. לא שא־סיסי חרד לחייו של הנייה, אבל הוא היה חלק ממהלך בינלאומי נרחב שנבנה סביב זריזות הרגליים של הרצוג, היצירתיות וההשפעה של טוני בלייר והנכונות של מדינות ערב הסוניות לשלם מחיר פומבי תמורת ויתורים ישראלים.



"אני עומד מאחורי כל מה שהבטחתי", אמר נתניהו לא־סיסי, "אני לא חוזר בי משום דבר. אני מוכן לזוז קדימה". א־סיסי לא הבין. לזוז קדימה? עם ליברמן? לאן? נתניהו הסביר לבן שיחו שליברמן הוא לא מה שכולם חושבים, הוא מחויב לתהליך, ליציבות, למהלך אזורי. הרי הוא המציא את עניין המהלך האזורי בקמפיין הקודם, בטרם נחתה על מפלגתו החקירה המשטרתית. א־סיסי לא באמת נרגע. הוא החליט למדוד את נתניהו במעשיו, לא בהבטחותיו.
 
אתמול סיפק נתניהו את הסחורה. נו, טוב. לא ממש סחורה שאפשר למשש, אבל הצהרה ישראלית ראשונה, היסטורית, על סוג של הכרה מעורפלת ביוזמת השלום הערבית (שאותה יש לעדכן) כבסיס למו"מ בין ישראל לפלסטינים. ליברמן החרה החזיק אחריו. מכיוון שלא זכור לי שיש ביוזמת השלום הערבית סעיף העוסק בהריגתו של הנייה, אז יש לנו כנראה ליברמן חדש. רק במדינה הבלתי אפשרית שלנו יכולה תוכנית שלום שגובשה למידותיו של הרצוג להיתפר כעבור יומיים על איווט ליברמן. כל מה שחסר לו זה הדובי של בוז'י והעניין מושלם.


על מה התחייב נתניהו? במסגרת המהלך הבינלאומי, הוא התחייב שישראל תבצע בשטח מהלכים שממחישים את מחויבותה לפתרון שתי המדינות, ושתצהיר על הכרתה ביוזמת השלום הערבית כבסיס למו"מ (בכפוף לתיקונים). את ההתחייבות השנייה הוא כבר קיים. הראשונה מעורפלת מדי. על מה התחייבו הערבים? זה דווקא מעניין: הם התחייבו להתחיל בצעדי נורמליזציה במקביל להתקדמות התהליך. עד היום, המדינות הערביות הסכימו לנורמליזציה רק בסוף, אחרי השגת ההסדר (כלומר, אף פעם). עכשיו, ביוזמת מצרים, הן מוכנות לראשונה לבצע את הצעדים שלהן במקביל לצעדים שלנו.

האם כל זה הולך לקרות באמת? קשה להאמין. נתניהו עדכן את ליברמן במהלך שיחותיהם לאחרונה כי על ישראל מאיים "הוריקן מדיני" של ממש. זוהי גירסת ביבי ל"צונאמי המדיני" ההוא של אהוד ברק. ראש הממשלה יודע ממה הוא חושש. אובמה יהיה חופשי ושוחר נקם בין נובמבר לינואר, האירופים פתחו את הימ"חים, הסכנה ממשית. הוא מקדם את כל זה במהלך אזורי שבינתיים עולה לו רק במילים. מה יגיד נפתלי בנט? את זה בטח שמענו במהלך הלילה, או על הבוקר. האם יוכל יצחק הרצוג לעמוד מנגד? מהיכרותנו אותו, לא בטוח. מה ייצא בסוף מכל זה? כרגיל, לא הרבה.