ואני כה רוצה זאת, את האחד שירעיד את עולמי, אני משתוקקת לגבר שידע לחזר אחריי באינטליגנציה רגשית גבוהה, שיצחיק אותי עד שתכאב לי הבטן ושנחשוק זו בזה כאילו אין מחר. שיזכיר לי מה הם פרפרים של ציפייה לפגישה, שנתאהב אחד בשני כל יום עוד קצת, ולא נפסיק להתפעם האחד מהשנייה, שנפרה זו את זה ביצירתיות הדדית. אינני צריכה כתובות אש והפרחת יונים, אני זקוקה למחוות קטנות - חיבוק, נשיקה, לחישה מרטיטה באוזן. רוצה מישהו שיכין לי שקשוקה עם סלט קצוץ על גזיה באוהל במצדה לאור הזריחה, לא מבקשת מלונות חמישה כוכבים במקומות אקזוטיים בגלובוס. אני רוצה שיאהבו אותי בזכות ולא בחסד. ובעיקר למרות. למרות שאני לא מושלמת. למרות שיש בי שריטות שיכלו למלא ספרי פסיכולוגיה שלמים.
אינני יודעת כלל האם המונוגמיה היא צו השעה, והאם ניתן לקיימה בעולמנו רווי הריגושים, הטינדרים והפייסבוק. ואני לא יודעת אם אי פעם אוכל להיות של מישהו אחד למשך 70 שנה, האם אנו צריכים להעניש זו את זה? ואם נחליט שבא לנו יחסים פתוחים ומסיבות חילופי זוגות בברזיל או בקיסריה? אולי אנו , בני התמותה, בכלל מסרסים עצמנו בעל כורחנו, כי כך חונכנו, לזוגיות של שניים בלבד. זו התורה שבעל פה שעברה מאב לבן, אך בינינו, גם האב וגם הבן נתנו בראש, בין לבין.
אבל הנני סמוכה ובטוחה שבא לי לחוש את הדגדוג הזה בלב. אז יש מתנדבים בקהל?
התרעות פיקוד העורף