יום רביעי שעבר, 11:45, אולפן הקלטות בדרום תל אביב. עימות קולני עם איש צעיר שמתחפש לקופירייטר, ועם המפיקה שלו שפעם הייתה סטודנטית שלי והיום נמצאת בדרך להגשמה עצמית. "קוף", סח לי המפיק באוזניות, "תן לי את עצמך, קופי כזה, ותיצמד לטקסט. תעשה לי טובה, תיצמד לטקסט, השקעתי בכתיבה שלו הרבה מחשבה". גם המפיקה הייתה חייבת להשתלב בעשייה: "כן, קוף, הוא השקיע בזה הרבה מחשבה".
טוב, אז קפץ לי הקוף, כי העלו לי את הסעיף, אבל ממש, אז "נתנתי" להם את משנתי: גבירותי ורבותי, בואו נסכם שלחשוב זה לא הג'וב שלכם, אני אחשוב גם בשבילכם. הטקסט הזה מפגר, ואת הדיקציה שאתם מחפשים יכול לתת רק ג'יבריל רג'וב, שאגב כותב טוב יותר מהדרעק הזה. אני לא מסוגל לקריין טקסט שלא אני כתבתי. למה? ככה, כי אני דפוק. תן לי 20 דקות, אני אעשה מהשלשול הלשוני הזה דרעק יצוק שיעבוד. יאללה, תנו לי אוויר.
יצאתי לדפוק סיגריה של עצבים, ופתאום הרגשתי מין לחץ בעין שמאל, וראיתי צללית כזו מול האישון. במקרי קיצון נהוג אצלנו במשפחה לטלפן לכיפוש שתפיק רופא, הפעם מומחה לעיניים.
הצוות במיון האמבולטורי באיכילוב היה מקסים, יחסית למציאות שלפיה האחות הראשית היא בוגרת בית מדרשו של יוסף סטלין. "לך שייקחו לך דם". מה דם עכשיו? באתי בסך הכל לבדיקות עיניים, שייתנו לי כדור ואני מתפייד. למה לדקור אנשים כל היום? השבוע עשיתי בדיקות, באמשלי.
"תכף יבוא יוסוף הסניטר וייקח אותך לעיניים", אמרה, "אחרי סי־טי מוח וארובות עם ניגוד, צילום חזה ותבוא אצלי". גברת, מה קורה לך? אני רק לבדיקת עין שמאל ולקחת כדור. מה את רוצה ממני? למה את חייבת להתעלל בי? אני מתנצל אם פגעתי בך, באמת מתנצל, אני לא טוב בבתי חולים. היא לא הגיבה, והגיע יוסוף. הוא פנסיונר מיפו שמתנדב שלוש פעמים בשבוע בבית החולים. היה מורה בתיכון חסן ערפה.
בסדר, נעשה בכאילו עד שנצא מתחום הראייה שלה. אני מת להקיא, ואחרי זה סיגריה. אז, יאללה, תנווט לחצר. הוא לקח אותי למחלקת עיניים. הנוכחים הביטו בי ברחמים. גם הקהל שממתין, לפחות ברמת פרמדיקים. "יו, איזה מסכן. כן, זה הקוף מהרדיו והטלוויזיה. אתם רואים שיש לו צמיד אדום על היד, זה בגלל שהוא חשוב כזה, והוא מחוץ לתור", שמעתי אותם לוחשים. חלקם גם באו לסלפי איתי, אחרון מבחינתם, כי לשיטתם אני כבר סוגר ספרים.
יוסוף באמת הכניס אותי מהר לרופא, וזה שלח אותי לסדרת בדיקות. "אני רואה לפי הצמיד שאתה אלרגי. מה האלרגיות שלך?", שאל ד"ר דותן.
יוסוף לקח את ההפניות, ובאמת היו בדיקות חביבות כאלה, כמו שדה ראייה. באמת נחמד, כמו לשחק צוללות, רק שהטכנאית כעסה עלי: "אני רואה שאתה מנחש ומנסה לעבוד עלי. הרי המסך מולי, אז תלחץ רק כאשר אתה רואה הבזק, לא כשאתה חושב שאתה רואה".
אז יוסוף גלגל אותי שוב בקומה. "יאללה, עיוני, יש לך עוד הרבה. שמעתי את הרופאים לוחשים שהם מאשפזים אותך. הם דואגים לך".
בהמשך הבדיקות הייתי ממש גיבור. הטלפון לא הפסיק לרטוט לי בכיס. בלי לבדוק ידעתי שזו כיפוש, אבל לא עניתי, כי היא תופסת אותי מיד בשקרים. אחרי הסי־טי מוח שאלתי את הטכנאית מה קורה איתי, והיא אמרה שיש לי מוח מאוד יפה לדעתה, אבל הפענוח יקבע. אז טלפנתי לכיפוש, והודעתי לה שאני בבדיקה של העין, בינתיים הכל בסדר.
אז חזרנו והיא מיד כיוונה אותנו לנוירולוג, מה קוראים אותו ג'רמי. הוא באמת אדם נחמד, והוא כבר שוחח עם הרופא עיניים, וחייך אלי בלבביות.
"אני מבין. אף אחד לא אוהב להיות כאן, אבל אם אתה כבר כאן, אז בוא נהיה יסודיים, אני אומר את זה לטובתך, אני לא אחזיק אותך כאן שבועיים".
שמע, תן לי לחשוב עם סיגריה, אני כבר חוזר אליך.
מה פתאום, אני קצת לא מרגיש טוב, אבל הכל בסדר. תגידי כיפוש, את נורמלית, להביא ילד לבית חולים? ככה זה אצלכם בעדה?
הוא אמר שתלכי הביתה, הכל בסדר. אני אסגור כאן לילה, מחר עוד בדיקה או שתיים, בצהריים אני בבית. זהו, תלכו עכשיו. אל תספרי לאף אחד, אני לא רוצה שהבנות ישמעו מזה, ולא אמא שלי. הבנת?
את לא יכולה, הוא לא מקבל קהל עכשיו, עד מחר ב־17:00. אבל עד אז כבר אהיה בבית, תירגעי.
יוסוף רק חייך וינק מהסיגריה שלו, בחניון. היא הלכה, והוא אמר שהוא ראה לה בעיניים שהיא חוזרת תוך שעה, וכדאי שנמהר.
לא, באמת שלא צריך. אני מבקש שאף אחד מהצוות לא ידבר איתה. אני זכאי לחיסיון רפואי, אני מאוד מבקש.
טלפנתי לכיפוש ואמרתי לה שהיא לא יכולה לבוא כי שעות הביקור בנוירולוגית מאוד נוקשות, ואחרי 19:00 אסור להיכנס למחלקה, עד 11:00 למחרת.
בסדר, הבנתי. תרשמי את המספר, קוראים לה שרית. "אני יודעת את שמה. היא הגיעה לכאן לפניך ואמרה שיש לה פגישה עם הרופא התורן, אז שלחתי אותה אליו".
היא דיברה, ולא יכולתי להתרכז. "טלפן לשחף עכשיו, ותקבע איתו פגישה ליום שישי". עזבי, מאמי, קבעתי אתו לשלישי, הבחור עסוק, הוא לא עובד אצלי.
"מחר אני מתקשרת לבנק ומגבילה לך את כרטיס האשראי. לא יהיה לך כסף לסיגריות. וכבר ביררתי, אסור יותר למכור בודדות. אתה תפסיק לעשן אצלי, שיהיה לך ברור. אין יותר טוויסטים ומילקי בבית, פשוט אין, תתחיל להפנים. אני אאפה לך עוגות בלי גלוטן וסוכר. זה מה יש. ואל תשכח שלי ולדאפ יש גם אפוטרופסות רפואית עליך. אתה לא יכול למנוע ממני מידע, יש לי צו ביד כבר ארבע שנים, חמוד שלי. חשבת שאתה יותר חכם ממני? אז איך אתה אומר, מאמי: הנה החדשות ועיקרן תחילה, בסדר לא קוראת 'הארץ' כל החיים, אוהבת את 'המרוץ למיליון', אבל יודעת להשיג מה שאני רוצה. טלפן לשחף, עכשיו".
הלו, מה קורה איתך, גבר? שמע, כיפוש כאן לידי, עברתי איזו טראומה קטנה. לא משהו רציני, מקרה עין. איך אתה בראשון?
"מה פתאום ראשון", התערבה כיפוש. "מחר, אני מדברת על מחר".
די באמשלך, הרגת אותי כבר, גם ראשון זה טוב.
"אני מחבב אותך באמת, אתה בסדר אתה. אבל שרית הייתה כאן כבר בבוקר מוקדם עם הילד. היא אמרה שאתה בטח תגיע אלי עם השטויות של בהקפה וכאלה. אני מחבב אותך באמת, אבל היא קליינטית פה כל יום, אני הבטחתי לה שאין בהקפה יותר. הבנת? דבר עם אשתך, אל תבוא אלי".
"חיים שלי אתה. היית אצל מיקו, הא? תזכור, אני אשתך, קשה להכיל אותך, אז אני צריכה להיות תמיד מטר לפניך. תסתגל". החיים בזבל, אני מתרגל גמילה. בינתיים אני על "יינם", סיגריות של אחרים. הרי חילקתי 200 אלף סיגריות בחיים, לא מגיעה תשואה על ההשקעה?
התרעות פיקוד העורף