1. דוח בהזמנה

צחי הנגבי יהיה בשנה הבאה בן 60. איך הזמן עובר. הוא עבד עם יצחק שמיר, הוא הבן של מותג ימני־לאומי (גאולה כהן), הוא היה שר המשפטים של מדינת ישראל לפני 20 שנה. מהרגע הראשון היה ברור שהנגבי נועד לגדולות. מאז הלך קדימה (לקדימה) ואחורה, והסתבך פה ושם (ונחלץ), והיום הוא מוצא את עצמו נושף בעורפם של ענקים כיריב לוין ואופיר אקוניס. מבחינת כישורים, הנגבי ראוי להרבה יותר מזה. יש בו העוצמה הפנימית, יכולת הניהול והריכוז שיכולים היו להביא אותו לפסגה ממש. הוא אחד הפוליטיקאים המנוסים והחדים שנותרו על המפה הפוליטית. הוא קר רוח, אינטליגנטי מאוד, מנוסה, רהוט, ובניגוד לרוב עמיתיו מצויד גם בחוש הומור בריא (כולל הומור עצמי). קשה לא לחבב אותו.

היה מכמיר לב להביט בו השבוע, לאחר ההדלפה (עמית סגל) של "דוח הנגבי" בעניין איום המנהרות במבצע צוק איתן. יכול להיות שהנגבי עצמו לא מבין לאיזה עומק התחפר? יש מצב שהוא לא קולט את רמת הפתטיות שאליה נחת? וכל זה, בעבור מה? לפני חצי שעה הוא הודיע בקול גדול שלא יסכים להיות שר בלי תיק. הוא דורש תיק ספציפי. אז הודיע. עברו כמה דקות והוא קיבל על עצמו להיות שר בלי תיק במשרד ראש הממשלה, אבל "עם סמכויות בנושאים מדיניים וביטחוניים". אהה. תכף הוא יקבל מאביגדור ליברמן סמכויות (אולי אחראי על הפצצת אסואן?). אז הוא סמירטט את עצמו בשביל הנדוניה החבוטה הזו? היה שווה?



הנה תקציר האירוע הלא ייאמן הזה: אחרי צוק איתן החלה ועדת החוץ והביטחון בעבודת מטה ומחקר מעמיקה לקראת דוח מיוחד שאמורה הייתה להנפיק על המלחמה. ריכזו את העבודה יו"ר הוועדה זאב אלקין ולידו עופר שלח, שאין בקי ממנו בנושא. בינתיים פיזר נתניהו את הכנסת, פיטר את לפיד ולבני והלך לבחירות. אלקין ושלח הבינו שלא יהיה דוח וגנזו את העבודה העצומה שנעשתה. אחרי הבחירות, התיישב הנגבי על כס יו"ר ועדת חוץ וביטחון. הציעו לו לחדש את הבדיקה מהמקום שבו נפסקה. הביאו לו את החומרים. אבל זה לא באמת עניין אותו והוא הודיע שלא יהיה דוח. הרי יש לנתניהו מספיק צרות גם בלי הדוח הזה. אבל אז החלו מאמציו ותחנוניו מול נתניהו לקבל שדרוג ולהפוך לשר בממשלה (אבל עם סמכויות!!). בסוף, אחרי ייסורים לא מעטים וסאת השפלות מוכרת, זה צלח.

צחי הנגבי האשים את עופר שלח בהדלפה. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

ואז, ברגע האחרון לפני שהוא מדלג מוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ללשכת השר המרווחת (בירכתי איזה מסדרון במשרד ראש הממשלה), שיגר הנגבי ליולי אדלשטיין מסמך חסר תקדים. מין דוח פרטי, בעצם מכתב, שאין לו שום תוקף או מעמד סטטוטורי, אין לו שום ערך או מטרה, למעט אחת: להוכיח שנתניהו ידע והבין את איום המנהרות ולראיה: הפעמים שבהן הנושא עלה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. במילים אחרות: לנסות להעניק לבנימין נתניהו אליבי בנושא מנהרות חמאס, שכיכבו בטיוטת דוח מבקר המדינה.


מי שראה את המסמך התגלגל מצחוק. הנגבי לא שם לב שאחת הצרופות למסמך שהכין הוכנה וגובשה במזכירות הצבאית בלשכת ראש הממשלה. זה חשף את ערוותו במלוא קלונה. נתניהו הזמין אצלו מכתב, וקיבל. אבל הפאנץ' ליין עוד יותר מצחיק: זה לא שהנגבי השתדל לסיים משהו שבו החל קודם. הוא לא היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון בזמן צוק איתן. הוא בכלל לא היה חבר הוועדה! הוא היה סגן שר החוץ. מה לו ולכל זה?

ביום חמישי בבוקר הוא עלה לשידור אצל אילנה דיין, עף על ח"כ עופר שלח, האשים אותו בהדלפה, וטען בתוקף שהמסמך שהכין לא אמור היה להתפרסם והוא מסמך סודי שנועד לצורכי המערכת בלבד. צריך לשאול אותו, איזו מערכת? אדלשטיין? הוא לא ביקש דוח ולא ביקש מכתב ולא יודע מאיפה זה נחת עליו. הרי המסמך של הנגבי הוא עקיפה שקופה של הוועדה החשובה ביותר בכנסת, ואינו מייצג כלום. המערכת היחידה שהוא משרת היא מערכת היחסים בינו לבין בנימין נתניהו.

האליבי שהציג הנגבי ביום חמישי ברדיו ("המסמך לא נועד לפרסום!") לא מחזיק מים. נניח שהמסמך באמת אמור להישאר סודי. בעצם, עדיף שיישאר סודי. הוא כל כך מגוחך, שהנגבי לא באמת היה רוצה שיתפרסם. ייעודו של המסמך שונה: הוא יישלח, כמובן, גם ללשכת ראש הממשלה, ונתניהו יצרף אותו לתשובותיו לטיוטת דוח מבקר המדינה. רוצה לומר, הנה האליבי שלי. יו"ר ועחו"ב מוכיח, באמצעות ציטוטים מדיונים סודיים, שידעתי על איום המנהרות ופעלתי בעניין.

הבעיה היחידה, שעליה לא חשבו הנגבי ונתניהו, היא שהמסמך הזה מסבך את ראש הממשלה עוד יותר. הנגבי בא להוכיח שנתניהו ידע על איום המנהרות, הבין אותו ואפילו סימן אותו כאיום משמעותי הדורש טיפול, אבל זה לא העניין. הסיפור הגדול, שנחשף בטיוטת דוח המבקר, הוא שבאותו זמן ממש נתניהו מידר את הקבינט המדיני־ביטחוני ומנע ממנו לקבל את המידע הזה. מי שגילה לקבינט על איום המנהרות ב־30 ביולי 2014 היה נפתלי בנט, בזכות קשריו עם המח"טים בשטח. ואכן, בקבינט לא התקיים שום דיון, לא נעשתה עבודת הכנה ולא היה סיעור מוחות באשר לאיום המנהרות.
הקבינט המדיני־ביטחוני הוא, על פי חוק, המפקד העליון של צה"ל ומערכת הביטחון. בנימין נתניהו פירק את הקבינט מהסמכויות הללו והעביר אותן לעצמו. עכשיו, כשצחי הנגבי מבקש לברך את נתניהו, הוא יוצא מקלל. את נתניהו, וגם את עצמו.

2. רעיון העוועים


בוועדת החוץ והביטחון יש כמה וכמה ועדות משנה. אחת מהן, נחשבת לגולת הכותרת של הממלכתיות הישראלית הביטחונית. ועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים. יושבים בה רק בכירי חברי הכנסת, בעלי ניסיון ביטחוני עשיר או קריירה פרלמנטרית מקיפה וארוכה. יו"ר ועדת המשנה הזו חשוף לכל הסודות הביטחוניים של מדינת ישראל, יותר משר הביטחון או ראש השב"כ או ראש המוסד, שני רק לראש הממשלה.

ועדת המשנה הזו היא הזרוע הארוכה של ועדת החוץ והביטחון, היא הגוף להתערבות מהירה, היא זו המתפקדת בעתות משבר, מלחמה או חירום בשטח, מבקרת את הדרג המבצע, מפקחת על הביטחון בשמו של המחוקק, שהוא הריבון. כמעט תמיד עומד בראשה יו"ר ועדת החוץ והביטחון עצמו. הוא זה שמחזיק גם בתואר יו"ר ועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים. אבל לא אצל נתניהו.

תחזיקו חזק: בשבוע שעבר התברר שראש הממשלה מבקש למנות את ח"כ ענת ברקו לתפקיד היוקרתי, הרגיש והסופר־חשוב הזה. מי שמבין בנושא, יודע שמדובר במהלך שלא ייאמן. זילות מופקרת של הממלכתיות והביטחון. הגברת ברקו מכהנת בכנסת קצת יותר משנה. זו הקדנציה הראשונה שלה. הקריירה הביטחונית שלה מוגבלת מאוד, היא פרשה בדרגת סגן אלוף, התפרסמה במיוחד במחקר אקדמי על מניעיהם של מחבלים מתאבדים לביצוע פיגועים. היא מתאימה להיות יו"ר ועדת המשנה למודיעין בערך כמו שעו"ד יוסי כהן מתאים להיות היועץ המשפטי לממשלה. האמת היא, שמבחינת נתניהו לא הייתה בעיה למנות את כהן לתפקיד הזה, בדיוק כפי שלא הייתה לו בעיה לדחוף את ח"כ ברקו לוועדת המשנה.

זוהי זילות בלתי נסבלת של קודש הקודשים הביטחוני הישראלי. ח"כים המכהנים בוועדה כמעט התפלצו כששמעו על הכוונה הזו. החל להתארגן מרד, אבל אז התברר כי למרבה המזל היו"ר החדש, שהחליף את הנגבי, אבי דיכטר, פוסל את האפשרות מכל וכל. הוא יחזיק בראשות הוועדה, כמקובל, והקיץ הקץ על רעיון העוועים של ראש הממשלה.

אבי דיכטר פוסל את האפשרות. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אגב, ברקו היא ה"מינוי האישי" של נתניהו בכנסת ושובצה ללא פריימריז. ההישג העיקרי שלה עד כה היה לארגן מכתב חברות כנסת ליועץ המשפטי לממשלה ובו דרישה לחקור את מני נפתלי בעניין ההטרדה המינית שנטענה כלפיו. מכיוון שעכשיו כבר ברור שהתיקים של מני נפתלי נתפרו כולם על ידי מקורבי נתניהו, אפשר למצוא גם קשר בין המכתב ההוא לכוונה הנוכחית לצ'פר את הגברת ברקו על חשבון הביטחון של כולנו. אחר כך היא גם חתמה על מכתב ח"כיות לתמיכה ברעיית ראש הממשלה. מעניין מה היא חושבת על עצמה כשהיא מביטה במראה.

מאז הבחירות האחרונות, שבהן גרף נתניהו 30 מנדטים כנגד כל הסיכויים, הלכה והחריפה תחושת ה"אני ואפסי עוד". נתניהו לא סופר שום דבר, חוץ מעצמו. הוא מנכס עוד ועוד סמכויות, עמדות כוח, משלטי דמוקרטיה. הוא כבר נתפס אומר, בקולו, שאין צורך להיגרר לבכי ונהי בעקבות התפטרות יעלון, כי "אני הייתי אחראי לביטחון ואשאר אחראי לביטחון". לא נכון. ראש הממשלה לא אחראי לביטחון. הממשלה, על פי חוק, היא בעלת הסמכות והאחריות, באמצעות הקבינט. מי שמעקר את הקבינט מסמכויותיו ומרוקן את כלי העבודה שלו מתוכן, חותר תחת החוק. נקודה.

3. הפרטת הממלכתיות



כשימסור בנימין נתניהו את מפתחות המדינה לבא אחריו, בעוד חצי שנה, חצי עשור או חצי מאה, זו לא תהיה המדינה שאותה קיבל ב־2009. נתניהו עוסק בהשמדה שיטתית של המוסדות הממלכתיים של המדינה, ורואה ברכה בעמלו. מניעיו מעורבים: חלק מהדברים הוא מעולל כדי להחליש אפשרות שיוחלף. חלק אחר, לצורכי שרלטנות פוליטית. הוא משתלט על נכסי מדינה, על סמכויות, על טריטוריות שלא אמורות להיות שייכות לראש הממשלה. מדובר, בעצם, בפוטש. בקרוב מאוד, אם זה לא ייעצר, המשפט "המדינה זה אני" יהיה נכון אמפירית לגבי נתניהו.

דוגמאות לא חסר. רבות נכתב על משרד התקשורת. עכשיו, כשהיועץ המשפטי החליט שנתניהו לא יכול לעסוק כשר התקשורת בענייני "בזק" (המחזיקה גם ב"וואלה"), עלה רעיון להאציל את הסמכויות לשר יריב לוין. נתניהו די מתאהב ברעיון הזה. לוין הוא בובה ממורטטת על חוט הנמשך מבלפור. שיהיה לוין, כל עוד הטייקונים המחזיקים באמצעי התקשורת יידעו מי הבוס האמיתי.

נכתב גם לא מעט על השתלטותו של נתניהו על שומרי הסף ורשויות האכיפה השונות. לא נכתב מספיק על מה שהוא מעולל למשרד החוץ. שירות החוץ הישראלי, שהיה פעם מפואר, נמצא בפשיטת רגל והתרסק לגמרי. אין שר חוץ, אין משרד חוץ, נתניהו פיזר את הסמכויות והאחריות בין גופים קיקיוניים שהקים אד הוק. לגלעד ארדן נתן כל מיני סמכויות אסטרטגיות, כולל "המלחמה ב־BDS", כולל תקציבים יפים. הבעיה היא, שלארדן אין למעלה ממאה נציגויות דיפלומטיות בחו"ל (מה שיש במשרד החוץ), אין לו ולאנשיו ניסיון מצטבר, היכרות אינטימית של המערכת הבינלאומית. יותר פשוט היה למנות את ארדן לשר חוץ, אבל את תיק החוץ מחזיק נתניהו, כמו תיקים נוספים, קרוב לחזה.

יריב לוין הוא בובה ממורטטת על חוט הנמשך מבלפור. צילום: פלאש 90

בזכות הקטטה בין בנט לנתניהו על סמכויות הקבינט, נזכרנו שאין גם ראש למטה לביטחון לאומי. חודשים ארוכים, מאז כניסתו של יוסי כהן לתפקיד ראש המוסד, מתנהל המטה ללא יד מכוונת. למה שתהיה? עד שעזב, היה יוסי כהן מי שניהל את המו"מ עם הממשל האמריקאי לכינונו של הסכם תמיכה אמריקאית בישראל בעשור הבא. אין חיוני יותר לקיומה של מדינת ישראל מההסכם הזה. נכתבו בטור הזה כבר הררי מילים על הנזק שגרם נתניהו למדינה בכך שלא סגר עסקה מהירה עם האמריקאים מיד עם החתימה על הסכם הגרעין עם איראן, והעדיף להמשיך לכלות את המשאבים שלו ושלנו במלחמה האבודה נגד אישור ההסכם בקונגרס. כרגע לא זה העניין.

כהן לפחות ניהל את המו"מ. כשעזב, נפל הנטל במלואו על שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. הבעיה היא, שגם יעלון עזב. לליברמן ייקח זמן רב עד שיצלול לנבכי העניין המסובך הזה, ועד שייצר יחסי אמון עם וושינגטון. אז מי בעצם מנהל את הפרויקט האסטרטגי הזה, שישפיע באופן דרמטי על ביטחון המדינה בעשור הבא? נכון, עו"ד יצחק מולכו. הוא מרכז את הפרויקט.

זה בלתי נתפס. מולכו הוא עורך דין פרטי. הוא אפילו לא לקח חופשה מהמשרד. הוא ממשיך לעבוד כעורך דין פרטי בינלאומי (בעוד שותפו, עו"ד דוד שמרון, ממשיך לתת שירותי חינם השווים מיליונים למשפחת נתניהו), הוא בוחש בעסקאות בינלאומיות, הוא מתעסק עם הגז המצרי והגז הפלסטיני והוא מוציא ומביא בלשכת ראש הממשלה, ידו בכל ויד כל בו. הוא אפילו קונסול כבוד של אוסטריה בישראל, ובכל הזמן הזה הוא מנהל מו"מ ביטחוני־אסטרטגי קריטי בשמה של מדינת ישראל.

מהן התשומות שמביא איתו מולכו למו"מ כזה? הוא יודע מה זה F-35? הוא בקי בנבכי הסיוע האמריקאי, הרכיבים השונים הנדרשים לצה"ל, השמירה על היתרון האיכותי, העסקאות המקבילות עם סעודיה, ועוד אלף עניינים רגישים וכמוסים? זהו טירוף מערכות מוחלט. זוהי הפרטת הממלכתיות. בצד האמריקאי מנהלים את המו"מ הזה בכירים בפנטגון, במועצה לביטחון לאומי, בבית הלבן. גנרלים, פקידי מדינה בכירים. אצלנו, עורך דין פרטי, שאפילו לא מחויב לתקשי"ר של עובדי המדינה.

הבעיה היא, שאין פוצה פה ומצפצף. כולם התרגלו. שומרי הסף רדומים, או שנחטפו על ידי המשפחה היושבת בבלפור, או חוששים לעורם. בזמנו, כשדובי וייסגלס הגיע להיות יועצו המדיני ואחר כך ראש לשכתו של אריאל שרון, הוא פרש מהמשרד הפרטי. כנ"ל לגבי גלעד שר, שהיה ראש לשכת ברק. רק אצל נתניהו, העסק מתנהל בידי חבורת מקורבים ועורכי דין פרטיים רוויית אינטרסים צולבים, שעל הדרך גם מספקת למשפחת המלוכה את כל ההגנה המשפטית הנדרשת (ונדרשת הרבה הגנה משפטית) בעלות של מיליונים, חינם אין כסף.

4. המרד של נפתלי בנט



נחזור רגע לקבינט. על דרישתו של בנט לאפשר לחברי הקבינט ללמוד חומרים ולקבל מודיעין בזמן אמת, נכתב כאן בשבוע שעבר. לקראת סוף השבוע התנהל בין בנט לנתניהו מו"מ אינטנסיבי. שלום שלמה מצד בנט, יולי אדלשטיין בשם נתניהו. ביום שישי התגבש הפתרון: שרי הקבינט יעודכנו בקביעות על ידי מישהו קבוע מהמטה לביטחון לאומי. בנט, אחרי התלבטות, הסכים. נתניהו דחה בשאט נפש. הוא קרא אליו את כל מקורביו חובשי הכיפה (יש רבים כאלה), שאמרו לו מה שרצה לשמוע: הציונות הדתית לא תומכת בבנט בנושא הזה, הם איתך. הוא גם קיווה שהמחנה הציוני ייעתר להיכנס לממשלה ברגע האחרון. אפילו במקום בנט. השבת נכנסה ללא פתרון.

במוצאי שבת הווליום של הסכסוך המשיך להמריא. ביום ראשון נכנס גורם חדש לתמונה. יעקב ליצמן. לבנט יש רומן ארוך עם ליצמן. זוהי ברית אחים חדשה שמלבלבת מתחת לרדאר, כולל כתבות שער בעיתונות החרדית עם שניהם. נתניהו נותן אף הוא אמון בליצמן. חוץ מזה, שליצמן הוא יהודי פיקח מאוד. מישהו, שיודע את יכולותיו וקשריו עם שני הנצים, גייס אותו לתיווך, וליצמן נעתר בחפץ לב. הוא פנה לבנט והציע לו שראש המטה לביטחון לאומי יהיה זה שאחראי על תדרוך שרי הקבינט. בנט הסכים. ליצמן התקשר לנתניהו, שסירב פעם נוספת. הוא לא רצה לשמוע על פשרה. "נלך לבחירות", פסק. זה נראה כמו מבוי סתום. על פי מידע שהגיע לבנט, נתניהו עסק בכל אותו יום במאמץ לשכנע את הרצוג להיכנס לממשלה.

נכנס גורם חדש לתמונה, יעקב ליצמן. צילום: אביר סולטאן, פלאש 90

בסביבות 11 בלילה הלך בנט לישון, בידיעה שמחר בבוקר המשבר הקואליציוני הופך למלחמה של ממש. בחצות, נתניהו התהפך. הוא התקשר לליצמן וקיבל את הצעתו. ליצמן התקשר לבנט, אבל בנט ישן. גם גילת, רעייתו, ישנה. ליצמן ביקש מהמאבטח להעיר את שר החינוך. בנט התעורר ושמע את קולו הרך של ליצמן מבשר ש"זה נפתר, ראש הממשלה הסכים, ראש המל"ג יעדכן את שרי הקבינט". בנט, מתוך שינה, חייך לעצמו. "ראש המל"ג זה אני", אמר לליצמן, "התכוונת לראש המל"ל". שיהיה, אמר ליצמן, מל"ל, מל"ג, העיקר שאפשר להמשיך הלאה.

מבחינת בנט, הוא ניצח. נדמה לי שהוא צודק. נתניהו אישר ביום ראשון הצעה רעה יותר מבחינתו, מזו שדחה ביום שישי (ביום שישי לא דובר בראש המל"ל אלא רק במישהו מהמל"ל). ביבי התקפל, כשהבין שהציונות הדתית מגבה את בנט וההרצוגים לא נוהרים בהמוניהם לממשלה. אבל גם מהותית, המרד של בנט הוכתר בהצלחה.

"זה נגמר", הוא אמר לי השבוע, "מה שהיה לא יהיה עוד". שאלתי אותו למה הוא מתכוון. "קו השבר היה בטיוטת דוח מבקר המדינה", הסביר, "זה שהקבינט גילה את המנהרות רק ממני בפעם הראשונה, ידעתי", אמר, "מה שהיה לי חדש בטיוטה זה שכל הזמן הזה ראש הממשלה ושר הביטחון ידעו הכל, כל המידע היה אצל נתניהו, הוא אפילו סימן את המנהרות כאיום וקבע אותם כצי"ח מרכזי, אבל מידר את הקבינט. אנחנו לא ידענו כלום. אותי זה ממש מזעזע. אני מכבד את ראש הממשלה, אבל מרגע זה אני לא סומך עליו בעניין הזה ולא מקבל את הובלתו ולא מייפה את כוחו. אני רוצה ללמוד ולדעת בכוחות עצמי. אני אשקיע בזה זמן ואנרגיה, וכבר השבוע ישבתי עם ראש המל"ל ועם סגנו וקיבלתי את המודיעין ואנחנו נקבל עכשיו את החומרים כל יום ואני לא סומך יותר על אף אחד, כולל ראש הממשלה, ולא מאמין לאף אחד. מדובר בפיקוח נפש ובביטחון אזרחי המדינה, הקבינט צריך להיות כשיר לתפקידו ואני שמח שהכלים שנקבל עכשיו יהיו קצת יותר מועילים ממה שהיה עד כה".

5. מאבטח האישים


את התגובה ההולמת קיבל בנט כבר ביום רביעי השבוע, בטקס המרשים שהתקיים בסיום המחזור הראשון של הפקולטה החדשה לרפואה בצפת. סילבן שלום, הרוח המבצעת של הפרויקט, הודר מהאירוע. נתניהו הפך אותו לעוד פולחן אישיות. אבל הסיפור הוא התחבורה: מירושלים המריא מסוקו של ראש הממשלה ובו השרים הרלוונטיים: אריה דרעי (נגב־גליל), יעקב ליצמן (בריאות). ומי לא בא? שר החינוך, ראש המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה), אחד מחתני האירוע. בנט נסע ברכב, כל הדרך לגליל, ובחזרה. כך ייעשה למי שמעז לקרוא תיגר על החלטורות של המנהיג.

שורה תחתונה? אין קבינט, אין מטה לביטחון לאומי, משרד החוץ מרוסק, משרד התקשורת הפך לכלי פוליטי, ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ממורטטת על ידי כל זב ומצורע, צבא של עורכי דין, יועצים אסטרטגיים ומלחכי פנכה מגונן על הכל (חינם), והחיים יפים.

ומי לא בא? נפתלי בנט. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אה, שכחנו מישהו. מפכ"ל המשטרה, שמגלה סימני תמהונות מתקדמים. הדרך שבה הוא מגונן, בגופו, על הזוג הקיסרי, אולי לא תהפוך אותו לראש השב"כ, אבל בהחלט מציבה אותו בעמדת התמודדות נוחה לתפקיד ראש היחידה לאבטחת אישים. אלשיך אסר השבוע על המשטרה לפרסם את המלצותיה (להגיש כתב אישום נגד שרה נתניהו) בחקירת המעונות. יכול להיות שיש היגיון בטענה שצריך להפסיק עם העניין הזה של המלצת המשטרה אחרי חקירה. כשזה נעשה רק במקרה אחד, זה גובל בהפרת אמונים. רק בשבוע שעבר התפרסמה בקול גדול המלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד משה איבגי. מה יש בו, שאין בשרה נתניהו?

הייתי מאלה שבירכו על מינויו של רב ניצב רוני אלשיך לתפקיד, למרות העובדה שכמו בשאר המקרים מי שמינה אותו זה לא השר הממנה (ארדן) אלא ראש הממשלה, ולמרות הרינונים על עסקה בינו לבין נתניהו. למרבה הצער, האשראי שהועמד לרשות אלשיך בכניסתו לתפקיד התאייד כבר מזמן בסדרה ארוכה של כישלונות מביכים. האיש באמת מאמין שיצליח לנתק את המשטרה מהתקשורת. הוא ממש חושב שבסמכותו לקבוע שמסקנות החקירה בעניין המתרחש בתוככי קודש הקודשים של השלטון בישראל (מעונות רה"מ) הן "לא עניין לדיון ציבורי".

אם אלשיך היה שומע מה השוטרים שלו אומרים עליו, כשהם מבינים מה הוא אומר להם (זה לא קורה הרבה), הוא היה מזדעזע. וזה, מכובדי המפכ"ל, דווקא כן עניין לדיון ציבורי.

6. בתופת הירושלמית


בעיצומו של צוק איתן, כששמעתי בפעם הראשונה את קלטת הצעקות הליליות של הגברת שרה נתניהו על המאפרת מוניק בן־מלך, התקשיתי להירדם לילות ארוכים. אני עוקב ומסקר את נתניהו (ומטבע הדברים גם את רעייתו) מאמצע שנות ה־90. דובבתי מאות עדי ראייה וניצולים, אבל אף פעם לא ראיתי בעיני או שמעתי באוזני. כשאתה שומע בפעם הראשונה, אתה מבין. דמיינתי את הגברת הזו יושבת שם בבלפור באישון לילה, כנראה שיכורה, ומטרידה אישה שלא עשתה לה כל רע, בשיחה של קרוב לשעה, סמוך לחצות. שאלתי את עצמי מה עובר על הגבר שגר איתה שם. איך הוא חי ככה. האינטונציה הקולית, המעבר הצווחני מדיבור רך כקטיפה לצרחות, חוויה לא קלה.

כשדיברתי על השיחה הזו עם עשרות מהאנשים שנחשפו לאירועים דומים, הם צחקו. "זה בכלל לא סיפור ליד המצב האמיתי", אמרו רבים מהם. עכשיו יש גם גושפנקא משפטית גורפת לכל מה שסופר כאן לאורך השנים. כשאתם שואלים את עצמכם איך היא בכל זאת מצליחה לקושש חבורת עולב שנודדת בין האולפנים ונשבעת שהיא מלאכית שוחרת שלום וחסידת אומות עולם, תחשבו על הצעקות. חסר להם שלא יעשו את זה.

מלאכית שוחרת שלום? שרה נתניהו. צילום: אמיר לוי, פלאש 90

כל בני החבורה הזו, מזנב התולע עו"ד יוסי כהן (השבוע התברר שהוא דוקטור בערך כמוני) דרך ניר חפץ ועורכי הדין המשפחתיים שמרון את ראבלו ושות', יודעים את האמת. חלק מהם (כהן וחפץ למשל) גם מספרים בעצמם למקורביהם על מה שעובר עליהם שם, בתופת הירושלמית. אבל אין להם ברירה. הם ממשיכים. בדרך, מתנפלים על בתי המשפט ועל שופטים, מפזרים שקרים כיד המלך, מאשימים את התקשורת או כל מיני גורמים עלומים שמנסים להתנכל לאישה האומללה הזו, ולא בוחלים באף אמצעי.

כדאי להם. שכר, הם לא מקבלים. אותו עו"ד כהן סיפר ביוזמתו השבוע, בראיון בערוץ 10, שהוא אכן מקבל תשלום, אבל רק בגלל שאלות של עיתונאים חטטנים. לא ייאמן. זה מזכיר את שעיה סגל האומלל, שקיבל תשלום ראשון אחרי שנים של עבודה רק בגלל השאילתות ששיגרתי ללשכה, ונאלץ להחזיר את כל הסכום אחרי שהגברת גילתה והשתוללה. אותו סגל טורח כבר שנים על ספר אודות הזוג המלכותי. אגב, הוא מחזיק בבנק הקלטות נוסף, עם דציבלים מלוא החופן של הגברת, משהו בסגנון "הלהיטים הגדולים".

לחבורה הגדולה והדוממת של שותפי הסוד הזה הצטרפו עכשיו גם חוקרי המשטרה שחקרו את פרשת המעונות. ההמלצה להגיש כתב אישום (בארבעה נושאים) נגד הגברת נתניהו מכילה כמויות הרבה יותר גדולות של סחי וגועל שנגלו לעיני החוקרים במסע בין עדי הראייה, החשבוניות, המטפלות ועורכי הדין השונים. במדינה מתוקנת הייתה עכשיו מתנהלת חקירת משטרה נמרצת לאיתור המנוולים שתפרו למני נפתלי האמיץ תיק ראשון (גנב מצרכי מזון מהמעון המלכותי) ואחר כך תיק שני (הטרדה מינית) שלא היו ולא נבראו. שלא תטעו, מדובר בתפירת תיק קלאסית, עם תיאום עדויות והדחה ושיבוש ומה שתרצו. היו עיתונאים שאכלו את הספין הזה, וחבל. בסוף, האמת יצאה לאור. אגב, באותה מידה זה יכול היה להצליח ומני נפתלי היה עומד היום למשפט פלילי. לך תדע, אולי בפעם הבאה זה יצליח.

וישנו עניין התשלומים. מדוע המשטרה לא בודקת אם כל סייעני משפחת נתניהו מקבלים תשלום על טרחתם? מתי בפעם האחרונה קיבל עו"ד דוד שמרון שכר על השירותים שהוא מעניק לאורך השנים למשפחת נתניהו (שווי מוערך של מיליונים רבים)? האם ניר חפץ החזיר לליכוד את מאות אלפי השקלים שקיבל כ"יועץ אסטרטגי" של המפלגה בעודו מייעץ למשפחה חינם? זה מזכיר לכם את שעיה סגל? בצדק. גם הוא, בזמנו, לא קיבל שכר על שירותים שהעניק שנים, אבל בכל קמפיין של הליכוד דאגו לרפד אותו בכמה מאות אלפים (תמורת שום דבר).

יש שלושה סוגי יועצים משפטיים לממשלה. הראשון, מני מזוז (ומשה לדור). יועץ משפטי שנתן למשטרה הוראה לצוד את אהוד אולמרט בכל החזיתות, בכל מחיר. כך היה. נפתחו תיקים בכמות מסחרית, גם נסגרו, אבל בסוף הם תפסו אותו. אולמרט יושב היום בכלא על 60 אלף שקל. הסוג השני הוא יהודה וינשטיין. חקירת ראש ממשלה? לא במשמרת שלי. הוא הגן על נתניהו בגופו.

עושה רושם שאביחי מנדלבליט נמנה עם הסוג השלישי: אפשר לחקור ראש ממשלה, אבל במשורה. רק כשבטוחים שתהיה תוצאה. מראש. ורק בנושאים מסוימים, בתיאום מוקדם ובפיקוח הדוק. מנדלבליט מגלה סימני עצמאות, והיושרה המפורסמת שלו, שעליה מעידים כל מכריו, כנראה אמיתית. המבחנים האמיתיים עוד לפניו.

bencaspit5@gmail.com