האמת היא שקצת נמאס לי להתנצל ולתרץ את סיפור האהבה שלי עם הכדורגל. אני יכולה לכתוב שעות על הדברים שאני מוצאת במשחק מבחינה רגשית ואסטרטגית, ואיך בגיל 6, כשנקלעתי במקרה לאימון של צפרירים חולון בשבת גשומה, ידעתי שנגזר עלי לאהוב לוזרים לנצח (וייתכן שזה היה יום הדין לגבי לוזרים לא רק בקבוצות כדורגל, אבל לא נפתח את זה עכשיו). 

איכשהו תמיד כשיש דיון על נשים וכדורגל באמצעי תקשורת כלשהו, פונים אלי כדי למלא את משבצת "נקבת המחמד שמבינה עניין", והאמת היא שאני עושה זאת בשמחה, ולא רק כדי להוכיח שאני מבינה מה זה נבדל, אלא גם כדי לנסות למנוע מראש מכתבות נוסח "עשרה דברים שכדאי לך לעשות בזמן שהגבר שלך צופה בליגת האלופות" להציף את הרשת שוב ושוב ושוב. 
 

לכל הגברים שקוראים את הטור הזה ובוודאי אומרים לעצמם: "פחח, אבל ליגת האלופות כבר נגמרה", אתם יכולים להירגע. אני יודעת. יורו 2016 הוא בערך ההיילייט המרגש של החודש הקרוב מבחינתי. יתרה מכך, אחד ממשחקי רבע הגמר נופל לי בדיוק על יום ההולדת (2.7, תודה ששאלתם), ואני ממש מקווה שהוא יהיה אטרקטיבי (גו ווילס! ואל תתנשאו עלי, בבקשה), כי אז יהיה לי תירוץ מושלם לחמוק ממסיבות יום הולדת מאורגנות שאני מפחדת מהן פחד מוות.
 



אני לא אתחיל לדוש שוב במה שמרגיז אותי בכל הפרסומים מסביב ליורו, למונדיאל ובכלל למאורעות כדורגל צפופים. למבצעי הקניות ששולחים את הנשים לגהץ את האשראי בזמן שקליפות גרעינים עפות מפיהם של הבעל והחברים על הספה מאיקאה, כי שוב, נמאס. אבל אני בהחלט מזהה מגמה חדשה של נשים שזיהו את סגולותיו המדיטטיביות והתרפויטיות של הכדורגל, אם כי אנחנו נוהגות לפצח גרעינים בצורה מסודרת עם כוס חד־פעמית ריקה לשאריות. על מי אני עובדת. גם אני מעיפה דרך החלון.
 

חברה טובה ביקשה שאסביר לה, יממה לאחר שבאר שבע לקחה אליפות, ולאחר שחזתה בהתמוטטות נפשית של חבר טוב שהתעלף במהלך החגיגות, מה יש בכדורגל שמצליח להוציא מאנשים עוצמות בלתי נתפסות ואף מגוחכות בעיניה של רגש. אי אפשר להסביר, אמרתי לה, אבל אז הבנתי שכנראה לכל אחד מאיתנו יש צורך להשתייך לאיזשהו שבט שנקי מפוליטיקה, מדת ומאינטרסים (להוציא את בעלי הקבוצות), ומה שמאחד אותו הוא אהבה אחת. וזה באמת מדהים אותי בכל פעם מחדש, לגלות עד כמה אנשים שמתעקשים לא להתאהב או להביע רגשות, מסוגלים לאהוב כמעט עד מוות קבוצת כדורגל ולא מתביישים להראות את זה.

אוהדי הפועל באר שבע אחרי הניצחון
 

יש משהו בכדורגל בינלאומי שהוא מעבר לאחוות השורשים שיש לנו כאן בארץ, קוראים לזה מקצוענות. אלא שבניגוד להילה הקדושה שפרשני הדור המהוללים נוטים לעטוף בה את הכדורגל הזר, גם המשחקים של הקבוצות הטובות ביותר בעולם יכולים לגרום לכם לפעמים לתלוש שערות מרוב שעמום. זה קרה במונדיאל, וזה יקרה גם ביורו, אם כי במצב הנוכחי של החדשות אני לחלוטין אעדיף שירצדו לי מול העיניים שלושה משחקים משמימים כמעט ברצף, מאשר עוד ראיון עם בנט.  
 

בניגוד למה שחשבתי, אני דווקא לא רוצה להיות בצרפת בחודש הקרוב. בכל זאת, עם כל אהבתי לכדורגל אני מעדיפה לצפות במשחקים של הקבוצות הלוזריות שלי באופן יחידני, ולא להיגרר בתוך מסות של אנשים מזיעים שאני לא מכירה, בייחוד כשרובם בטח ישראלים וכשיש איום טרור מעל הראש. אז כבר עדיף להישאר בבית. 
 

לנשים שקוראות את הטור וקצת התייאשו ממני אבל בכל זאת החזיקו מעמד עד כאן, בואו ואסביר לכן למה בכל זאת כדאי לצפות במשחקי היורו, גם אם אתן לא סובלות את המשחק. לסיבה הראשונה קוראים הארי קיין, והוא יפיוף בן 22 ומסתמן ככוכב של נבחרת אנגליה, ויהיה לכן ממש נחמד כשהוא ירים את החולצה וינגב את הזיעה מהפרצוף. לסיבה השנייה קוראים גארת' בייל, בן 26. אני אומנם לא חובבת צעירים בכלל, אבל הוא יחיד ומיוחד. כוכב נבחרת ווילס החביבה עלי אחרי דנמרק (הלוזרים האהובים) שאכזבו ולא עלו. אגב, כדי להרשים את הסביבה פשוט תאמרו בכל פעם כשבייל על המסך: "וואללה, זה לא ההוא שמשחק גם בריאל מדריד?". 
 

חוץ מזה, אם תיקחו הכל בקלות, תשבו על בירה באיזה בר ותשחררו את השיפוטיות שהכניסו לכן מילדות, אולי תגלו שזה די כיף כל הסיפור הזה של הכדורגל. ואגב, זו הזדמנות נפלאה ליהנות מדרינק על הבר כמו בסרטים בלי שעיניים של גברים ייכנסו לכן לתחתונים או לשחלות. החודש אנחנו אוויר. איזה כיף. תודה לאל וברוך שפטרנו. אפשר סוף־סוף לנשום פה.