פן אצל פאני: מרסל מוסרי עוברת מסע נוסטלגי בזמן במספרה

בסרט "משפחת צנעני" עומדת השחקנית לבנה פינקלשטיין מול נרות שבת, מדליקה אותם ולוחשת "ברוך מקדש השבת, ברוך מקדש השבת". אחר כך היא מניחה את ידיה על עיניה ואומרת תפילה חרישית. עשרות פעמים צפיתי בסרט הזה עם משפחתי. עשרות פעמים נכנסה הקלטת אל הווידיאו הישן שבדרך כלל היה בולע אליו את הקלטות, אוחז בשיניו בסליל, ומחריב אותן. רק בקלטת הזו לא נגע. כאילו גם הוא אהב לצפות בסרט, המתאר באופן כל כך יפה את ישראל בראשית ימיה. בכל פעם שהסתיים הסרט, היו מביטים בי הדודים שלי ואומרים לי "איך שאת דומה לה, מרסל".

אף על פי שבאותם זמנים הייתי רק ילדה, וגילה כפול משלי, הייתי משיבה לדודים בחיוך ובשמחה "באמת? אתם חושבים?".

"בול היא", אמרה דודה שלי אריאלה וקילפה ליעקב בעלה פיסטוקים. "שתי טיפות ערק, בחייאת האלוהים".

לפני שבוע התעוררתי מאוחר מהצפוי. רק בשלוש בצהריים פקחתי את עיני. על הצג הופיעו עשר שיחות שלא נענו, כולן מאותה האישה, מנהלת ספרייה בצפון הארץ שרצתה להזכיר לי שבערב אני מגיעה להרצות אצלם. כשלא עניתי לה, היא נכנסה משום מה לסוג של חרדה.

צחצחתי שיניים וירדתי במהירות למטה, לחפש לי מספרה, קוסמטיקאית או גנן שיוכל לשפץ אותי. הכל היה סגור. מין שלאף שטונדה כזה שיש ביפו.

התחלתי לחפש בסמטאות, ברחוב הראשי, ואפילו בתוך בניין משרדים. כלום ושום דבר. עמדתי בתוך הבניין הישן הזה וחשבתי לעצמי מה לעשות. בזווית העין ראיתי את דלתו של אחד המשרדים פתוחה. החלטתי להיכנס, אולי שם אמצא איזו מזכירה שיודעת איפה יש מספרה פתוחה באזור.

אבל כשאני רוצה משהו, אני חייבת להשיג. זה אופי טיפשי שגורם לי לא פעם צער. פתחתי את דפי זהב היפואי וטלפנתי אל המספרה הראשונה שראיתי, "מספרת פאני". כמובן שמענה קולי ענה לי והפנה אותי למספר אחר לגמרי. להפתעתי, אחרי שני צלצולים ענתה לי פאני. "מספרה שלום".

"איזו תקופה זו הייתה", אמרה אחת הנשים. "אין כבר תמימות", הוציאה השנייה אוויר מריאותיה, ולחשה "מה לעשות, זה הדור".

פאני עטפה את ראשי במגבת, ממש כמו האבועגלה של פעם, והושיבה אותי בכיסא ההמתנה. "נחכה שיתייבש קצת", אמרה, "קחי לך, יש מגזינים".

"בטח רוצות", הן ענו יחד. אחת הסתובבה אלי, "אין על הקול של פאני, אפילו חירשים שומעים אותה".

"בואי, עכשיו תורך", פאני אמרה לי. קמתי ממקומי והתיישבתי בכיסא הישן והחורק. פאני הפעילה את הפן. לפני שייבשה את השיער, היא שוב ליטפה אותי בידיה. הבטתי בעיניה, הייתה בהן עייפות, אבל גם אהבה.

"את יודעת, את מאוד מזכירה לי את השחקנית ההיא", אמרה פאני כששילמתי לה את המחיר הכי נמוך ששילמתי אי פעם לפן.

"יו, את צעירה, איך ידעת?", היא נדהמה.

"כבר מחר", אמרתי לפאני היפה, "כבר מחר", ויצאתי מהמספרה בחזרה אל העתיד הכל כך לא רצוי.