אך כעת נתניהו הוא השושבין העיקרי של ההסכם ומדבר כמובן בשבחו. זהו הסכם שיש בו סעיפים מרגיזים, שאפשר היה לשפרו ושיכול היה להיחתם כבר לפני שנים. ולמרות זאת, בשורה התחתונה ההסכם הוא בבחינת הכרח בל יגונה.
כעת שוב מוצאת ישראל את עצמה במצב מוכר שאליו היא נקלעת שוב ושוב, וכל פעם אומרת לעצמה שלא צריך להגיע אליו. יהיה עליה לנהל משא ומתן קשה עם חמאס על החזרת שני האזרחים ושתי גופות החיילים, וכמו בעבר, אם לא תסכים לשלם מחיר כואב, לא תהיה עסקה.
עם זאת, ההסכם גם מביא לישראל הישגים שלא צריך לזלזל בהם. מפקדת חמאס ופעילי הזרוע הצבאית, להבדיל מההנהגה המדינית, לא יוכלו לפעול על אדמת טורקיה כבסיס לפעולות טרור או לתכנון פיגועים נגד ישראל. ישראל לא ויתרה ואינה מסירה את המצור על עזה למרות דבריו של ראש ממשלת טורקיה וכל הציוד לרצועה יעבור בנמל אשדוד, שם ייעשה בידוק ביטחוני. הוא ימנע מטורקיה להמשיך ולנסות ולהעמיד לדין את חיילי צה”ל וקציניו בגין מעורבותם בתקרית המרמרה. הוא יביא לחידוש מלא של יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות וישפר את הקשרים הכלכליים. והוא בעיקר יאפשר לישראל לייצא חלק מהגז שלה לטורקיה וממנה לאירופה. טורקיה לא תתנגד גם למעורבות ישראל בארגונים שבהם היא חברה ובעיקר נאט”ו, שההחלטות בו צריכות להתקבל פה אחד.
ואולי החשוב מכל, טורקיה אמורה להשקיע סכומי כסף גדולים בהקמת בתי חולים ותחנת כוח (יחד עם גרמניה) בעזה, שתקל על מצוקתם הקשה של 1.8 מיליון תושבים. זה לא עניין של מה בכך. ככל שירווח, ולו במעט, לתושבים, כך קטנים הסיכויים לסיבוב מלחמה רביעי. מבחינה זו, הנטל הכלכלי המוטל על ישראל לסייע לרצועה יוקל במעט. זהו בהחלט אינטרס ישראל מובהק. למרות האפשרות ששר הביטחון אביגדור ליברמן, המתנגד להסכם, יצביע נגדו או יימנע בקבינט, צפוי רוב לאישורו מחר.
אך אסור לשגות באשליות. יחסי ישראל־טורקיה לא יחזרו להיות מה שהיו לפני יותר מעשור, בוודאי לפני שני עשורים. מי שמדבר על היווצרות ציר חדש של אנקרה־ירושלים, או אפילו הרחבתו לקטאר ולערב הסעודית, אינו מחובר לקרקע המציאות. גם אם בעתיד יחודשו תמרונים צבאיים משותפים בין שתי המדינות או שצה”ל ישתתף עם צבא טורקיה בתמרון בינלאומי, הקשרים המודיעיניים והצבאיים יהיו לא יהיו יותר מסולידיים.
התרעות פיקוד העורף