אבל המציאות מורכבת הרבה יותר: טורקיה היא מעצמה בסדר גודל מזרח תיכוני ואירופי. לטורקיה השפעה אדירה על חמאס, על דאעש, על המתרחש מול הכורדים, וכאזור גיאוגרפי מתווך בין אסיה, בדגש על מדינות האסלאם, עיראק ואיראן - לאירופה. מה שניצח בסופו של דבר היה שילוב של אינטרסים הדדיים ומשותפים לשתי המדינות. ולא, אין מדובר בתיירות ה"הכל כלול" הישראלית, שכן לזו יש לטורקים תחליף ראוי בדמות הרוסים והאירופים, ואנחנו לא ממש מפילים את הכלכלה שם. האינטרס הראשון הוא כלכלי. לטורקיה צורך חיוני לרכוש ולקבל את הגז ממאגרי הגז הטבעי בישראל, לאחר שהאפשרויות המצרית והרוסית ירדו עבורם מהפרק. את הגז הם צריכים לעצמם אבל גם לצורך מסחר בו ולהעברתו בצינורות למערב היבשת. נוסף לכך יוחזרו יחסי המסחר בין המדינות לתקנם וגם לכך משמעות רבה עבור שני הצדדים.
ההיבט הנוסף הוא הביטחוני. לשתי המדינות עבר מפואר של שיתוף פעולה ביטחוני בכל הרמות, גם בהיבטים המודיעיניים של שב"כ, מוסד ואמ"ן וגם בהיבטים הצבאיים הכוללים אימונים משותפים, תרגילים כלל אזוריים וסיוע הדדי באמצעות טכנולוגיות, אימונים, שטחי תרגול ונחיתה ועוד. לשיתוף הפעולה המודיעיני בין המדינות חשיבות רבה. מטבע הדברים לא ניתן ולא נכון לפרט בתחום זה, אולם אפשר לומר שהמהלך יסייע בהמשך הלחימה נגד התהוות איראן כמעצמה גרעינית ונגד התעצמותם של גורמים קיצוניים באזור זה של המזרח התיכון.
יתרון נוסף טמון בעובדה שטורקיה מקבלת את הסגר הישראלי הביטחוני על רצועת עזה ומפסיקה להילחם נגדו, מה שמשאיר בידינו את השליטה על כל מה שנכנס ויוצא מהרצועה דרך הים כולל היכולת והלגיטימציה להמשיך להילחם בטרור האסלאמי הקיצוני של חמאס.
האתגר הטורקי אינו פשוט לחלוטין. מצד אחד מדובר בשלטון קיצוני המעוניין להוביל את העולם המוסלמי במזרח התיכון, וככזה הוא מציג עמדות רדיקליות ומתרחק מהמערב. מצד שני, זו האחיזה המדינית היחידה של ישראל מול מדינה מוסלמית משפיעה באזור. זאת כמובן נוסף למצרים, שאינה נחשבת כמוסלמית אלא כמדינה ערבית דומיננטית הנלחמת מול טורקיה על הובלת העולם הערבי/מוסלמי במזרח התיכון. בסיטואציה הזאת אנחנו צריכים להיות חכמים ולא צודקים. ונראה כי הפעם פעלנו נכון.
התרעות פיקוד העורף