מאז שוחרר במחנה הריכוז בוכנוולד – ויזל היה אנדרטה מהלכת לזכר יהדות מזרח אירופה, מצבה נודדת לזכרם של ששת המיליונים, יד ושם חי ונושם לזכר חורבן קהילות מזרח אירופה. כאשר התקדם הצבא האדום לכיוון אושוויץ צורפו ויזל ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ למחנה בוכנוואלד. האב שלמה נפטר במחנה בזרועות בנו ואלי ויזל עצמו שרד בשלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד השחרור בידי הצבא האמריקאי.
ויזל לא התווכח עם מכחישי שואה, לא התנצח עם חוקרים ולא התפלסף עם היסטוריונים. "לא כל הקורבנות היו יהודים", אמר, "אבל כל היהודים היו קורבנות".
הוא היה איש רזה, שברירי. מיעט לאכול. בעל סבר פנים מחייכות. קרן ממנו קסם אישי מיוחד. היה איש שיחה שידע להקשיב. ניחן בכושר דיבור בלתי רגיל ובכישרון כתיבה בלתי מצוי. הוא שלט במילים והן נשמעו לו כאילו יצר אותן. תכונה מופלאה שבאה לידי ביטוי בספריו הרבים (הוא פרסם 57 ספרים) ובמיוחד בנאומים ובהרצאות. אי אפשר להניח ספר שכתב בלי לסיימו וכשהיה מתחיל לדבר בהרצאות הוא חשמל והפעים קהלים של אלפים.
ויזל נולד בעיר סיגט, שעד השואה פרחה ושגשגה בה קהילה יהודית גדולה ופעילה. הוא גדל במשפחה חסידית. סבו היה מחסידי אדמור"י ויזניץ'. הוא סיפר לי כי התלווה פעם לאמו בביקור אצל הרבי מוויז'ניץ. האם יצאה מהרבי בוכייה ועצובה וסירבה לומר לו מדוע. שנים רבות לאחר מכן הוא פגש בניו יורק קרוב משפחה שסיפר לו כי אמו בכתה כי הרבי אמר לה שבנה הילד יהיה ליהודי מפורסם בעולם, אבל היא לא תזכה לראות זאת.
36 שנה כיהן כפרופסור לפילוסופיה ודתות באוניברסיטת בוסטון. כשזכה בפרס נובל לשלום בשנת 1986 כבר היה מפורסם, פופולרי ומקובל. הוא היה מקורב לראשי מדינות ולמנהיגים עולמיים, שחיזרו אחריו ונהגו להיפגש עמו. הוא היה מיודד עם ראשי ממשלות בישראל, שאירחו אותו בביקוריו התכופים בארץ. נשיאים אמריקאיים ביקשו את קרבתו ונהגו להזמינו לבית הלבן.
התרעות פיקוד העורף