בתחילת השבוע ביקרתי בכפר גלעדי ותל חי שבאצבע הגליל. בחדשות הדהד הוויכוח על חידוש הבנייה בירושלים ויהודה ושומרון, כמענה לטרור ולרצח. כמה סימבולי היה להיזכר משם, מתחת לרכס נפתלי, שכל אצבע הגליל, מקריית שמונה ועד מטולה, הפכה חלק ממדינת ישראל רק בגלל ההתעקשות להקים דווקא שם יישובים. אותה התעקשות לנצח את הטרור ולספק לו תשובות ציוניות הולמות, שגברו אפילו על ההחלטות הבינלאומיות, על הסכם סייקס־פיקו. על פי ההסכם, אצבע הגליל נועדה לשליטה צרפתית והייתה הופכת לחלק מלבנון, אלמלא האחיזה הכמעט בלתי הגיונית בקרקע "האצבע".
לכן אין לחברי הקואליציה אלא לפעול כפי שפעלו רבים מקואליציית נתניהו ב־1997, ערב הקמת שכונת הר חומה. ח"כים רבים עזבו את הכנסת בעת הצבעה ונסעו להר חומה, עד שנתניהו נשבר ונתן אור ירוק לבנייה במקום. למרבית הצער, זו הדרך היחידה להתגבר על אימתו של ראש הממשלה מלבצע את מה שהבטיח לבוחריו ולחזור להתיישבות - התשובה הציונית ההולמת שהיא גם הסיבה לשיבת ציון כולה.
התרעות פיקוד העורף