כהרגלה, ליבתה הכותרת הראשית של ה"ניו יורק פוסט” את האש בתקווה לא סמויה שההתלקחויות הקטנות והקטלניות בפיזור גיאוגרפי מקרי יהפכו לחומת אש חורכת כל: “מלחמת אזרחים”. המלחמה שאליה כיוון ה”פוסט” התנהלה בשנים 1860־1865 ונהרגו בה כ־600 אלף אמריקאים משני הצדדים. בניגוד לחשיבה המקובלת, היא לא פרצה רק בגלל שהצפון דרש ממדינות הדרום לשחרר עבדים שחורים. אף שיש לו הפוטנציאל, קיץ 2016 לא קרוב להיקף המהומות שהתלקחו בשנות ה־60 וה־70, שבהן בערו שכונות שלמות בלוס אנג’לס, בדטרויט ובשיקגו ומחירן בחיי אדם ורכוש הקים את המערכת הפוליטית מרבצה בניסיון לכבות את האש. למרות שנים טובות יותר מאז, לא דעכה ההתנגשות הגזעית עד היום, אלא גבהה וירדה בהתאם לנסיבות. על רקע בחירות לנשיאות אלימות, מתסיסות וקנטרניות מסוגן, עם מועמד שהוא פירומן מהזן המכוער ביותר ומועמדת הנושאת את התיוג שקרנית, לא אמר הקיץ הבוער הזה את המילה האחרונה, והוא עלול לחרוך את הרקמות האמריקאיות הרגישות ביותר. 



עד שלא נשלף רובה צלפים ביום חמישי בדאלאס והרג חמישה שוטרים בטיווח המהדהד כל כך בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי, ניתן היה לקוות שאפשר יהיה לכבות את האש. גם לאחר הברוטליות המשטרתית בלואיזיאנה ובמינסוטה, שבה הרגו שוטרים לבנים גברים שחורים בנסיבות שלא היו מחויבות מציאות, שתועדו ותווכו ברשתות החברתיות במלוא כיעורן האכזרי – הוצאה להורג בידי שוטרים לבנים מבוהלים משחורים נושאי נשק חוקי שלא איימו להשתמש בו – לא התלקחה אלימות המונית. הפגנות שקטות בערים שונות נתנו פתחון פה למחאה נגד התופעה המתגברת של הרג שחורים בנסיבות שנויות במחלוקת על ידי שוטרים שמחים אלי הדק ובעיקר מנוכרים לאוכלוסייה שעליה הם אמורים להגן. אז, נשלף רובה הצלפים בטקסס וחייל שחור לשעבר, כנראה עם עבר של תסמונת פוסט־טראומטית, הסיג את אמריקה לעידן ההתנקשויות בשנות ה־60. 


מייקה ג'ונסון, היורה מדאלאס. חומרים להרכבת פצצות נמצאו בביתו. צילום: רויטרס.
מייקה ג'ונסון, היורה מדאלאס. חומרים להרכבת פצצות נמצאו בביתו. צילום: רויטרס.

 

תחת הססנותו של נשיא שחור שעליו לדלג מעל סרבנותו של קונגרס רפובליקני המסרב לשתף פעולה; כאשר כל ניסיון דמוקרטי לסתום את חוקי מכירת הנשק המחוררים עולה בתוהו; בעיצומו של גל טרור מאת רדיקלים מוסלמים מעשה בית; כשהכל מלווה בלהגו מחרחר השנאה של דונלד טראמפ, התעוררה השבוע אמריקה אל מציאות מוכרת שבה אלף כבאים ושוטרים אינם מצליחים לכבות אש שמדליק צלף אחד. 
 
הנושא אינו הקלות הבלתי נסבלת של רכישת רובי סער בידי אזרחים מעורערים בנפשם, אלא השסע שנפער בין מיעוט של שוטרים שסרחו וקהילה שחורה שנמאס לה לקבור את יקיריה שלא פשעו. הלהבות הללו מלחכות באש נמוכה והן מתלקחות לנוכח דמגוגיה אלימה והסתה שיטתית, המתחברות אל הקרע שלא התאחה בין שחורים ולבנים. כשם שנסכה תקווה בציבור השחור שממנו בא, כן גם אכזבה נשיאותו של אובמה בחוסר האפקטיביות שלה להתקדם לקראת פתרון לבעייתה הקיומית הגדולה של אמריקה. מול גאוות השחורים בנשיא, חרק ציבור לבן גדול, לרוב דומם ומחלחל, שיניים וקפץ אגרופים בשנאה שקטה נגד הדיירים הנוכחיים בבית הלבן. משך שמונה שנים עבדו מי התהום הללו שעות נוספות עד שהתפרצו כגייזר רותח. 
 
 כמו באמריקה, דווקא ברגעים הקשים ביותר מראה התקווה את פניה. הוויכוחים בתקשורת מרים וקולניים. האלימות תימשך במהלך הקיץ. אך תוצאה הגיונית של הבחירות תהיה צעד גדול לקראת פיוס והשלמה. בעיצומו של הקרע, קל להתרשם שבני הפלוגתא מבינים את המחיר הכבד של הפרעות ומוכנים לדון בו – שוב – אם לא לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, לפחות לנצור את האש.