"נראה לי שעשיתי טעות", אמרתי לאמי בשיחת טלפון טרנס־אטלנטית.
“איזה טעות, דארלינג?", היא שאלה.
“בחרתי במקצוע הלא נכון, אמא", אמרתי על סף דמעות. “את לא מבינה איזה פחד זה להיות איש תקשורת כאן בארץ בימים אלה. את יודעת הרי שאני אדם שביר מבחינה נפשית".
"נכון, אתה מאוד שביר", היא אישרה.
"וקשה לי עם הלחץ הזה. על כל דבר שאני חושב לכתוב או להגיד אני שואל את עצמי מאה פעם אם זה יוביל לפיטורים שלי אחרי לינץ׳ אינטרנטי. את בכלל לא מבינה באיזו חרדה אני נמצא. יש איזה מבקר קולנוע, גידי אורשר, מגלי צה״ל, ויש לו קוקו״.
"למה יש לו קוקו? איזה מין דבר זה?".
"צודקת, זה באמת משונה, אבל זה לא העניין. הוא אמר את דעתו על האמונה של עדות המזרח ברבנים וקמעות וקברי צדיקים וכל זה, ובקיצור עכשיו הוא מחפש עבודה. את לא מבינה מה עשו לו. בחיי, הייתי צריך להיות אדריכל".
כשסיימנו לדבר נזכרתי שבעוד שבועיים אני אמור להעביר שיעור בכתיבה עיתונאית באחד מבתי הספר לתקשורת. לנוכח השיחה עם אמי והפחד הכללי שאני שרוי בו, הבנתי שעלי לחרוג ממה שתכננתי ללמד בשיעור. פאק דה ניו־ג׳ורנליזם, אמרתי לעצמי, מה שהחבר׳ה האלה צריכים זה הכוונה במה שבאמת חשוב בתקשורת - איך לא להסתבך בפליטות פה. התחלתי לרשום על דף את “עשרת הדיברות לאיש התקשורת המתחיל שרוצה להמשיך לעבוד בתחום״. במרכז כל דיבר נושא שאותו צריך לכבד בשתיקה רמה.
כמו כן, ישנו תת־סעיף חשוב לדיבר זה, המוזיקה המזרחית. לעולם אל תעז לומר דבר על איכות הטקסטים של הז׳אנר או על יללות הפייטנים המזרחים. הנטייה היא לייחס למי שאומר את זה זלזול והתנשאות. לעולם הדבר לא ייתפס כעמדה לגיטימית או כסתם העדפה מוזיקלית. מוזיקה מזרחית היא צינור החמצן של האפליה העדתית. אל תנסה לסתום את הצינור הזה. אם בכל זאת מצמידים אותך לקיר, תגיד שאתה מתחבר לעמיר בניון.
התרעות פיקוד העורף