את מיכאל אסרף פגשתי בפעם הראשונה לפני כמה חודשים בכיכר רבין, רגע אחרי שהסתיימה הפגנת התמיכה בחייל אלאור אזריה. אסרף ישב בבית קפה סמוך, עם עוד כעשרה הורים שילדיהם משרתים, כמו בנו שלו, בגדוד של אזריה. כועסים. ממורמרים. מאוכזבים. באו במצוות הבנים שנשארו בחברון לתמוך בצ'רלי ואושרה, ההורים של אלאור. מכל הארץ הם הגיעו לשם. פסיפס של ארץ ישראל ואולי, אם לדייק יותר, של הפריפריה שלה. יפו, חולון, אשדוד, שדרות, קריית שמונה, בית שמש. קבוצת הוואטסאפ שמחברת אותם מעידה עד כמה הם מוטרדים. "צריך לקום ולעשות משהו, הפקירו את אלאור, שהוא הבן של כולנו", "הלב בוכה", "לא ייתכן דבר כזה במדינת ישראל", "מנהיגים שפנים מפילים על הש"ג את הכל". מדגם מייצג של ההודעות.



הם שומרים על קשר עם ההורים של אלאור. חלקם משתדלים להגיע לבית הדין כדי להיות איתם. אסרף האבא מחובר דרך הוורידים של הבן לחטיבת כפיר. בשיטוט ברשת מצאתי קריאה שלו לציבור הישראלי להתגייס לסייע לחייל בודד מהגדוד. "החייל מאושפז בבית החולים קפלן ברחובות", כתב שם, "הוא מרגיש בדידות, מאחר שאין לו בארץ אף אחד שיבקר אותו ואין מי שידאג לו לכל צרכיו המינימליים. אנו, שלושה הורים ללוחמים המשרתים איתו בגדוד, משתדלים למלא את כל מחסוריו, אבל עדיין אין ביכולתנו להקל על בדידותו. כל מי שיכול לבקר אותו רק פעם אחת במהלך הימים הקרובים יבורך משמיים".



השבוע, אחרי עדותו של אלאור אזריה בבית הדין הצבאי ואחרי החקירה הנגדית שעבר, דיברנו בטלפון. אסרף היה קרוב להתפוצץ. לא צריך היה להיות פסיכולוג כדי להבין שגוש גדול יושב לו על הלב. כמה שעות אחר כך ישבנו בסלון שלו.



"שירתי בצנחנים", סיפר. "גדוד 890. שלוש שנים ועוד שלושה חודשים שהוסיפו לנו בגלל מלחמת לבנון. אם מישהו היה מצלם אז את מה שעשינו שם, והכל בידיעת המפקדים, כל אחד מאיתנו היה יושב שמונה מאסרי עולם. אני זוכר יום אחד שהיינו בסיור באזור השוק של דאמור. ההוראה הייתה לא לפגוע באזרחים בשום מקרה. פתאום, באמצע הסיור, יצאו לנו מהכיוון של השוק שלושה מחבלים והתחילו לרסס אותנו. ירינו עליהם בלי אבחנה. אם היינו שומרים על הפקודות שקיבלנו, אני לא יודע איך זה היה נגמר. אני לא בטוח שהיינו נשארים בחיים. הכל היה ידוע. המפקדים ידעו הכל, אבל נתנו גיבוי מלא. לא השאירו אותנו לבד. אם היו עובדים איתנו שם בכללים של היום, בטח היו חוקרים אותנו למה לא ברחנו ולמה לא התחבאנו ולמה ירינו. הזמנים השתנו.



"כשהבן שלי התגייס הוא רצה ללכת לצנחנים. כמו אבא שלו. זה לא הסתייע, הוא הגיע לכפיר והוא מבסוט שם. היום זו החטיבה הכי קרבית בצה"ל. כל הזמן בפעילות מבצעית. מה שאני מספר לך, זה המסר שאני וההורים האחרים מקבלים מהחיילים. הם לא יכולים לדבר. אסור להם. לפני כמה חודשים, באמצע רגילה שהייתה להם, עשינו להם ערב על האש בשדרות. הגיעו משהו כמו 40 חיילים עם ההורים שלהם. הם ישבו שם ושפכו את מה שיושב להם על הלב. כואב להם. יש להם חוסר אמון. הסיפור הזה של אלאור אוכל מבפנים, גם אותם וגם אותנו. חלק מהמפקדים כבר לא נמצא איתם, אבל אם הם היו נשארים, הרבה מהחיילים לא היו מוכנים ללכת אחריהם. לא לביצוע מעצר של מבוקש, ולא לפטרול פשוט. אם המ"פ היה אומר להם 'אחרַי', הוא היה מוצא את עצמו הולך לבד. אין להם אמון בו.



"הוא טוען שמה שהוא העיד נגד אלאור זו האמת שלו? אין בעיה. שילך עם האמת שלו לבד. שייקח איתו לסיור את כל הארגונים שעומדים במחסומים ויורקים על חיילי צה"ל. שהם יילחמו איתו. אם אחרי שהם יורים על מחבלים המפקדים משאירים אותם לבד, אז שמראש לא ייתנו להם נשק. שייתנו להם מקל של מטאטא. תאמין לי, הבן שלי נמצא עכשיו בהר דב, לוחמים חמושים של חיזבאללה עומדים מולו, הוא רואה אותם בעיניים ממרחק קצר, ואני יותר רגוע ממה שהייתי כשהוא היה בחברון. נשמע מוזר, נכון? אבל זה ככה. כי לפחות אני יודע ששם הוא לא יסתבך.



סמל אלאור אזריה. צילום: אבשלום ששוני
סמל אלאור אזריה. צילום: אבשלום ששוני



"לפני כמה זמן אמרתי לבן שלי, בוא הביתה. עזוב את הצבא. ולא קל לי לדבר ככה. אני צנחן. אבל זה לא הצבא שהכרנו. כי אם המפקדים לא נותנים גיבוי לחיילים שלהם, אז לא נשאר כלום. אני, לימדו אותי בצנחנים שלא מפקירים חייל בשטח. אני שומע את כל הגדולים מדברים על התבהמות. מה זה התבהמות? מי זה הבהמות האלה שהם מדברים עליהם? זה הילדים שלנו. אני מרגיש נבגד בשביל אלאור ובשביל כל הלוחמים. הבן שלי והחברים שלו היו שומרים בפילבוקס בחברון, כשהיו זורקים עליהם מלמטה כל הזמן שקיות עם צואה והיה אסור להם להגיב. אתה מבין? כי צואה לא מסכנת חיים. זה משפיל.



זה תחושה שאתה כלום. בתוך זה הם חיים. ושאף אחד לא יתבלבל מכל מה שהוא שומע. אלה טובי הילדים. הם התגייסו לאן שהם התגייסו כי הם אוהבים את הדגל ואת ההמנון ואת המדינה. ומה אנחנו רוצים בסך הכל? שהמדינה תאהב אותם כמו שהם אוהבים אותה.



"מה אני צריך לחשוב כשאני רואה את הצבא לוקח עורך דין פרטי בכיר ממשרד פרטי, ומגייס אותו למילואים, רק כדי להיות בטוח שהוא מצליח להרשיע את אלאור? אתה מבין עד כמה חשובה להם ההרשעה הזו? תראה באיזו מהירות הם חרצו את הדין שלו. לא חיכו לחקירת מצ"ח. לא חיכו למשפט. כלום. שנייה אחרי האירוע בוגי יעלון כבר התחיל לתקוף אותו. תשאל כל מפקד בגדוד מי זה אלאור. זה החייל המצטיין של הגדוד. אם זה היה ערבי שלא עשה כלום והוא ירה בו סתם, הייתי מבין את כל הבלגן. אבל זה מחבל. מחבל ששתי דקות קודם דקר את החברים שלו. ניסה לרצוח אותם.



"אז עכשיו יושבים אנשים מאחורי שולחן מחשב ושופטים את מה שקרה שם? גיבוי, זה מה שהיה חסר לי כאן. גם אם מישהו חושב שאלאור לא פעל לפי ההוראות. זרקו אותו לכלבים. ואתה רוצה שאני אגיד לך למה זה היה קל? אני אגיד את זה הכי פשוט. בגלל שמדובר באלאור מרמלה. אם זה היה פישמן מתל אביב, זה היה עובר בשקט. אם זה היה מתנחל שלמד באחת המכינות האלה, הם כולם היו מתייצבים לתמוך בו. אבל זה העניין. זו חטיבת כפיר. כולם שם אלאור אזריה כאלה. רבע מהחבר'ה שם אתיופים. רוצה שאני אגיד לך את זה עוד יותר ברור? זו חטיבה של הפועלים השחורים.



"לך לכל המבצעים המפוארים בהיסטוריה של צה"ל. אלה שמדברים עליהם עשרות שנים. אלה שכותבים עליהם ספרים. את מי מזכירים בהם תמיד? את מי מהללים? רק את מי שפיקד. אלה תמיד קוטפים את התהילה. אף אחד לא זוכר אף פעם את החיילים שלהם, הפועלים השחורים, שבלעדיהם הם לא שווים כלום. שבלעדיהם שום פעולה לא יכולה להצליח. אתה יודע מתי נזכרים בהם, בפועלים השחורים? כשיש בלגן. כשהצבא חושב שקרתה פאשלה. אז צה"ל מוצא את האלאור אזריה התורן ויוצא נגדו למלחמה. אז סגל הפיקוד לא נמצא. המפקדים נמצאים רק בהצלחות.



"וזה לא רק הצבא. תראה איך התקשורת חוגגת על זה. אם לא התקשורת, לא היה משפט. התקשורת מגמתית לחלוטין. לכל אורך הדרך. רק רוצים לראות אותו מורשע. אני אכול מהסיפור הזה. ואני לא היחיד. כל ההורים שאני מדבר איתם לא מאמינים לפיקוד של הצבא. אנחנו מדברים בינינו. הרבה הורים אומרים שאם היו יכולים הם היו מוציאים את הילד מהמערך הלוחם. שהם לא מוכנים למצוא את הילד שלהם מחר בבית סוהר אחרי שהוא הרג מחבל. אבל הילד שלי לא מקשיב. הוא רוצה לתרום. הוא אוהב את המדינה. הוא אוהב את הצבא. אני רק רוצה שהצבא יידע גם לאהוב אותו".



2. בתחילת השבוע גולל ערן דורון - קודם בפייסבוק ואחר כך בהרחבה בתוכנית של אראל סג"ל בגלי צה"ל - סיפור מדהים. דורון טען שבשנת 2009 הוא פוטר מעבודתו כמאמן קבוצת הכדורגל מ.ס כפר קאסם, שבראשה עמד אז עיסאווי פריג' - היום ח"כ של מרצ - אך ורק משום שהוא הומוסקסואל. לאחר הפיטורים, בעקבות תביעה שהגיש, התנהל בין הצדדים הליך בוררות, ואת קבוצת כפר קאסם ייצגו פריג' ואחיו העורך דין. במהלך הדיון, שִחזר דורון, מצא את עצמו נשאל על הנטיות המיניות שלו, כשאחיו של חבר הכנסת מעיר, מול עיסאווי השותק: "אם היינו יודעים שהוא הומו, לא היינו מעסיקים אותו מלכתחילה".



אין לי עניין להיכנס כאן למלחמת הגרסאות, רק אדגיש כי פריג' עצמו הכחיש את הדברים, אף שחיזוק משמעותי לדבריו של המאמן אפשר למצוא בפסק דינו של הבורר, שציין במפורש שהחקירה גלשה לאמירות גזעניות, להכפשות ולאמירות שקשורות לנטייתו המינית של דורון.



מה שהדהים בכל הסיפור זה שכנראה חוץ מסג"ל, את איש לא עניין הסיפור הזה. במסגרת המשחק "מה היה קורה אילו", שערו בנפשכם מה היה מתרחש כאן אם ערן דורון לא היה מפוטר על הרקע הזה מתפקידו כמאמן כדורגל בכפר קאסם, אלא כטבח בישיבה התיכונית בבית אל. הרי לא צריך להיות ישעיהו הנביא, כדי לדעת שדורון היה ישן במשך שבועיים באולפנים. שערוצי הטלוויזיה היו לוקחים מספר ועומדים בתור כדי לראיין אותו. שכל ילד בישראל היה יודע מי הוא. לא כי יש דרך להוכיח את טענותיו. די היה בכך שהוא טוען אותן.



עיסווי פריג'. צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90
עיסווי פריג'. צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90



אתר YNET חשף השבוע שהרב רמי ברכיהו, המועמד לתפקיד רב המשטרה, נשאל לפני שנתיים מה עמדתו בעניין קבלה של בני זוג מאותו מין ליישוב שבו הוא מכהן כרב, והשיב שהוא מתנגד. הוא הדגיש שהוא דוגל ביחס "חם ואנושי" כלפי הומואים, הוא מתח ביקורת על מי שמזלזל בהם, הוא הזהיר ש"חובתנו לנהוג כלפי בעלי נטיות הפוכות ברגישות ובאנושיות", הוא הוסיף ש"יחס אנושי של אנשי תורה כלפי אנשים אלה הוא חובה מוסרית", וגם ש"אם יתברר שחיים בתוכנו אנשים בעלי נטיות אלה, נעשה את הכל כדי שיוכלו לקבל בקהילתנו יחס חם ואנושי", אבל סיכם ואמר ש"קהילתנו מיוסדת על ערכי התורה וההלכה, ולכן ברור הוא שלא נוכל לתת מקום לזוגיות שאינה תואמת את ערכינו".



הדברים פורסמו, והעליהום הצבוע יצא לדרך. נכון, לא תמצאו חסידי ברסלב בקיבוצים של השומר הצעיר, ולא תמצאו יהודים מתגוררים באום אל־פחם וכשחב"דניקים נכנסו לרמת אביב, כל העיתונות התלבשה להם על הראש, וח"כ תמר זנדברג דיברה בזכות התושבים "שהתאגדו להיאבק נגד התחרדות שכונתם", אבל רק בטלמון הרב נחשב חשוך אם הוא חושב שקבלת משפחה של בני אותו מין מתנגשת עם הערכים שעליהם מבוססים חיי ההלכה ביישוב.



אז למה סיפורו של ח"כ פריג' לא מעניין את התקשורת, וסיפורם של הרב ברכיהו והרב לוינשטיין כן? שתי תשובות אפשריות. האחת, צביעות. על השנייה אני רוצה להתעכב.



יש בפנינו תופעה מוזרה. כולנו רואים את הקהילה הלהט"בית תובעת את זכויותיה ונלחמת עליהן בלי לוותר. על זכותה לצעוד ברחוב הראשי בבאר שבע. על זכותה שבני הזוג שלה יקבלו יחס של בני זוג רגילים לכל דבר ועניין. על זכותם להינשא כמו שגבר ואישה נישאים.



קשה להתווכח עם העובדה שלפיה המגזר שחוטף הכי חזק על יחסו אל הקהילה ההומולסבית - שמואשם בחוסר הסובלנות שלו אליה, ובקושי שלו לעכל אותה - הוא המגזר הציוני־דתי. וזה מוזר. כי נכון, יש רבנים שפוגעים ומעליבים, ויש גם לא מעט חוסר סובלנות וחוסר יכולת להכיל. אי אפשר להתווכח עם זה. ועדיין זה מוזר מאוד. כי כדי לבדוק כמה הגונה ההתייחסות הזו אל הציונות הדתית, צריך להשוות אותה אל היחס שמקבלים בתקשורת ובקהילה הגאה מגזרים אחרים. למשל, הערבים והחרדים. שהרי, עם כל הטענות כלפי הציונות הדתית, ברור גם לאנשי הקהילה שאם הומו היה צריך לבחור באיזה ציבור להיוולד - הדתי־לאומי, הערבי או החרדי - הוא היה בוחר בסרוגים בלי לחשוב פעמיים. למה? כי אצלנו יש לו הסיכוי הכי טוב לצאת מהארון ו"להישאר בחיים". לגלות שהוא הומו ולא לאבד את המשפחה.



במגזר הערבי לא יהיה לעולם מצעד גאווה, והומוסקסואלים מאוימים, מוטרדים ויכולים גם להירצח על רקע נטייתם המינית. אז איך זה, לעזאזל, שהקהילה הגאה מוכנה לחיות איתם בסובלנות? איך היא לא משמיעה שום קול בעניינם? איך השמאל, שנלחם בעד ערכים ליברליים, לא נכנס בהם על בסיס יומיומי? איך אחמד טיבי ובאסל גטאס לא נשאלים על זה בכל ראיון, לפחות כמו שנשאל בצלאל סמוטריץ'? ובכן, יש לזה אחת משתי תשובות. או שהערבים הם מגזר מחמד של השמאל ולכן יש ניסיון לא להציק לו, גם במחיר של פגיעה בהומואים ובלסביות הערבים. או שזה בא ממקום של גזענות, בנוסח "הם ערבים, מה כבר אפשר לצפות מהם".



אותה שאלה יש לשאול גם לגבי הסלחנות של התקשורת כלפי האוכלוסייה החרדית. שהרי גם כאן ברור לכל בר דעת שעם כל הביקורת שיש על הציונות הדתית, במגזר החרדי לא יכול לחיות בגלוי שום הומו, והסיכוי של לסבית להישאר חלק מהמשפחה שלה אחרי שיצאה מהארון, לא ממש קיים. אז שמישהו יסביר לי איך למרות זאת העיתונות, שהנושא הזה כה קרוב ללבה, נושאת על כפיים אדם כמו השר יעקב ליצמן? איך היא מסתחבקת ומריצה דאחקות עם משה גפני?



התשובה לכך ברורה והיא נמצאת בשדה הפוליטי. הציונות הדתית נתפסת על ידי הציבור הליברלי כמקור של איום. היא נלחמת על מקום ליד ההגה. היא נאבקת כדי להשפיע מערכיה. היא נמצאת בצבא. היא נמצאת בשוק העבודה. היא לא מוכנה, כמו החרדים, לקבל את הצ'ק בראשון לחודש ולחזור ולהסתגר בגטו. לכן היא מסוכנת. לכן, רק בגלל זה, היא נמצאת על הגריל. אדם הגון, שיסתכל על הסיטואציה הזו - שבה הציבור הדתי לאומי מסומן כאויב הגדול של הקהילה הלהט"בית, בעוד החרדים והערבים מביטים על הקרב הזה מהיציע, כאילו הם לא במשחק - יהיה חייב להודות שהעסק מסריח.



מתי אשתכנע שמדובר במאבק נקי על זכויות, על חירויות ועל חופש? ביום שבו אראה את הקהילה ההומולסבית נאבקת במה שקורה להומואים ערבים ודורשת מראש עיריית טייבה לקיים אצלו מצעד גאווה, כמו בבאר שבע. עד שזה יקרה, אפשר בהחלט להתייחס אל הקרב על זכויות הקהילה הגאה כאל קרב פוליטי במובן הכי רדוד שלו.