אני זוכר את הקטטות סביב הליך החקיקה בכנסת, את המאמץ לשליפתן של עזים שחורות קטנות שנשתלו פה ושם, כדי לנסות להבטיח את העובדה שקומיסרים פוליטיים לא יוכלו להכתיב את לוח השידורים ושהליין־אפ של מהדורת החדשות לא יפוקסס מלשכת ראש הממשלה כל ערב. התוצאה הסופית הייתה סבירה. לא משהו שאפשר להתפאר בו באיגוד השידור האירופי, אבל גם לא ממש נורא. נכון, העובדה שהגוף יתוקצב על ידי האוצר מנציחה את התלות העקרונית שלו בממשלה, אבל התנהלותו וניהולו השוטפים היו מנותקים, יחסית, ממגפיים מסומרות כלשהן.
כן, כל זה קרה לפני שנתיים. בעידן שבו הייתה עדיין בושה בישראל. בעידן שבו גם ח״כים סוררים בליכוד לא העזו להעלות על דל שפתם, בקול רם, את שאיפתם לשעבד את השידור הציבורי לטובת המפלגה ושליטיה. עוד נותר סוג של ״פוליטיקלי קורקטנס״, איזה שריד של הדר וכבוד עצמי, שמנע מנבחרי הציבור לטפס לעבר המקפצה, להפשיל את המכנסיים ולהטיל את מימיהם על כולנו.
ביטן מבין משהו בלכלוכים. לא מזמן הוא עוד עסק בהימלטות ממוציאים לפועל של השוק האפור, שם הסתבך כשדרדר עמותת ספורט שבראשה עמד לחובות של מיליונים. כשאיש כזה מגיע לכהונת יו״ר קואליציה, בקדנציה הראשונה שלו בכנסת, איזה ציפיות יכולות להיות לנו מהקואליציה?
אי אפשר שלא להתפעם מההקרבה העצמית של השר גלעד ארדן, שמעשה ידיו להתפאר טובע עכשיו בגל גדול של ביוב, והוא מנסה להיות הילד עם האצבע בסכר של מה שנשאר מהשידור הציבורי בישראל. לידו, נפתלי בנט ואיילת שקד, שאפשר להגיד עליהם הרבה דברים, אבל הבנתם את עקרונות הדמוקרטיה גדולה בהרבה מרוב חבריהם בליכוד.
תאגיד השידור הציבורי מוקם תוך כדי תנועה, בתנאים לא תנאים, כנגד כל הסיכויים. כרגע, גויסו אליו הרבה יותר עיתונאים ימנים משמאלנים. מקימיו הם אנשי המקצוע המשובחים ביותר והנקיים ביותר שתעשיית התקשורת הישראלית הולידה בעשורים האחרונים. הם רחוקים מפוליטיקה יותר מהמרחק שבין מירי רגב לתרבות. הם לא בודקים בציציות, לא סופרים כיפות ולא מבררים דעות, הם מנסים לגייס אנשים טובים בשכר צנוע למדי לפרויקט היסטורי, וכל מה ששליחיו של בנימין נתניהו מנסים לעשות לאורך כל הדרך, זה לחבל בעבודה הזו, לטרפד אותה, לזהם אותה או פשוט לפוצץ אותה. נדמה לי שקולו של משה כחלון, כמי שאמור לבלום את התופעה הזו, חסר מאוד אתמול.
התרעות פיקוד העורף