בשלהי 2015 אישרה ממשלת ישראל תוכנית חומש לפיתוח החברה הערבית, בגובה של כ־15 מיליארד שקל. ייחודה של התוכנית היה בשינוי שיטת ההקצאה התקציבית לחברה הערבית: מתוכננת הקצאה, בכל תחומי הפיתוח, שתעמוד בהלימה לגודלה היחסי של החברה הערבית באוכלוסיית המדינה, ותהיה חלק מדפוס העבודה הקבוע של משרדי הממשלה גם מעבר לחמש השנים הבאות.

תוכנית זאת נדמתה כ"אור בקצה המנהרה" שתאפשר לצמצם את הפערים ולהביא להשתלבות חברתית וכלכלית של הערבים במדינה כאזרחים שווי זכויות. אך ממשלת ישראל מתנה כיום העברת תקציבים לרשויות המקומיות באכיפת חוקי התכנון והבנייה בהן – בעיה המחייבת פעולה ארוכת שנים לאיתור והסרת חסמים ברשויות המקומיות הערביות וברשויות המדינה. מקרה זה משקף את היעדר החזון והראייה השלמה הנדרשים במדיניות כלפי הערבים, שתוצאתם היא המשך האפליה וחוסר השוויון.



ישראל היא מדינה שבה חיות בכפיפה אחת שתי קהילות לאומיות, יהודית וערבית, המהוות "קהילה אזרחית" אחת. מאז הקמתה ערכה המדינה הסדרים ספציפיים, שבהם העניקה זכויות קיבוציות לערבים בתחומי החינוך והדת, אך המחוקק לא הכיר בקיומם כמיעוט לאומי הזכאי להכרה שמכוחה ניתן להטיל חובה על השלטון לשמר ולממש את טיפוח הזהות הלאומית והתרבותית שלו. סוגיית מעמדם הקיבוצי של הערבים במדינה, המגדירה עצמה "יהודית ודמוקרטית", מעוררת מתח בלתי נמנע. יש הטוענים כי הכרעה בסוגיה זאת צריכה להינתן במסגרת המערכת המדינית־פוליטית. בהיעדר סיכוי לשינוי במעמדו של המיעוט הערבי בישראל, בין השאר בשל מצב העניינים הפוליטי, מתבקשת פעולה במישורים אחרים.

במחקר שנערך במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ובמרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב, נבחנה לעומקה מציאות החיים של החברה הערבית בתחומים שונים, ביניהם זה המשפטי. הניתוח העלה כי ניתן להשיג פתרון מסוים לבעיות האפליה ואי השוויון, בעיקר במישור הזכויות האישיות, באמצעות התחום המשפטי. מסקנת המחקר היא, שעל מנת להביא לידי ביטוי את השוויון האזרחי הפורמלי של אזרחי ישראל הערבים, על מוסדות המדינה לממש הוראות אלו, שכיום אינן מקוימות במלואן.

שופט בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' יצחק זמיר, מאמין כי הזכות להקצאה שוויונית של משאבי המדינה אינה מוגבלת לזכויות אישיות, אלא היא גם זכות קבוצתית מובהקת ובעלת חשיבות מעשית רבה. לדעתו, בית המשפט מוסמך לקבוע ולפתח זכויות קבוצתיות לאוכלוסייה הערבית. הוא ממליץ להבחין בין זכויות המאפשרות לחברה הערבית לשמור על זהותה ולקדם את האינטרסים שלה, בלי שתהיה בכך פגיעה באינטרסים לגיטימיים של הרוב, לבין זכויות לאומיות המסכנות את הזהות הלאומית או את האינטרסים הלגיטימיים של הרוב.

במציאות הפוליטית והמשפטית הקיימת, הפתרון המעשי מחייב שילוב של הכרעות פוליטיות בנושא, בצד מעורבות מתמשכת של בתי המשפט בשמירה על הזכויות האזרחיות ופיתוחן של זכויות קיבוציות למיעוט הערבי. לשם כך, נדרש להפעיל במידה רבה יותר את בית המשפט העליון לצורך מימוש הזכות להקצאה שוויונית של משאבי המדינה לאוכלוסייה הערבית. 

הכותב הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי