1.המרתון של בוז'י

יצחק (בוז'י) הרצוג הוא הגיבור הטרגי של השבוע. מה לא קרה לו בחודשים האחרונים. נפתחה נגדו חקירה משטרתית. נתניהו עבר עליו הלוך וחזור עם קומביין. הוא אכל את כל הדגים הסרוחים, חטף קלקול קיבה, גורש מהעיר ונושל משאריות כבודו. במפלגתו הוא הפך לשק חבטות פופולרי

. בציבור הוא איבד במהירות את המעט שעוד נשאר לו אחרי מופע הבחירות האחרונות. והנה, אחרי כל זה, הוא הוכיח ביום ראשון שלפחות במפלגת העבודה, אין עוד מלבדו.
למחרת ניצחונו המכריע בוועידה, הרצוג לא מחויב לאיש. גם לא לאבי ניסנקורן. בסביבתו אומרים שניסנקורן לא באמת סייע והמעטים שבאו להצביע מההסתדרות, הגיעו בשביל בוז'י. גם הח"כים שתמכו בו, לכאורה, לא באמת שכבו על הגדר. הם הביטו בו שוכב עליה. מבחינת הרצוג, הוא עשה את כל זה בדרכו שלו, ולגמרי לבד. הוא נתן לשלי יחימוביץ', אראל מרגלית וכל שאר הקושרים והזוממים נגדו שיעור בפוליטיקה מפלגתית וקיבל את הזכות לנהוג שנה נוספת את עגלת הצוענים המקרקשת של המחנה הציוני הדוהרת לעבר קצה הצוק. בעצם, יכול להיות שאף אחד לא באמת מתנדב ליטול ממנו את הזכות להביא 9 מנדטים בבחירות הבאות.

סערה בוועידת העבודה, צילום: אבשלום ששוני

סערה בוועידת העבודה, צילום: אבשלום ששוני

זה הזמן לסקירה מפורטת של תולדותיו של המו"מ הארוך, המפרך, המטלטל והמטורלל שניהל הרצוג עם נתניהו במטרה להצטרף לממשלה. המו"מ הזה נוהל כמעט מהרגע הראשון, אחרי הקמת ממשלת הימין הקיצונית עם 61 המנדטים של נתניהו. יותר משנה וחצי של מגעים, עולים ויורדים, בעצימות משתנה, שהגיעו לשיא הקתרזיס בחודשיים שבין אמצע חודש מרץ השנה, לסוף חודש מאי, שבו הושבע אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון ובוז'י נזנח נטוש, בלי כוחות, לאנחות. תולדותיו המפורטות של המו"מ הזה מייצרות תמונה המהווה תרכיז מזוקק של בנימין נתניהו, לטוב ולרע. דוגמית המכילה את כל הטוב החבוי בנתניהו האדם, הפוליטיקאי והמנהיג. אפשר ללמוד ממנה גם דבר או שניים על בוז'י.

נתניהו ניהל את המגעים בעצמו, יחד עם איש סודו עו"ד דוד שמרון. בשלבים המתקדמים צורף איש סוד נוסף, השר יריב לוין. מצדו של בוז'י היו גם יוסי קוצ'יק, איתן כבל, כמה מקורבים ואנשי סוד אינטימיים נוספים. יחימוביץ' וציפי לבני עודכנו מדי פעם. מדובר בעשרות רבות של פגישות שהתקיימו לאורך פחות משנתיים בין הצדדים, בפורמטים שונים. להערכתו של מישהו שהשתתף במגעים, מדובר ביותר ממאה שעות משותפות ומפרכות בחודשיים האחרונים. חלק גדול מהפגישות התקיים בבית ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים. בשלב מסוים עברו כמה מהפגישות ללשכת ראש הממשלה. היו גם פגישות צדדיות, שבהן נפגשו נציגים משני הצדדים במקומות שונים ומשונים. זה היה אינטנסיבי, מתיש, וכלל ירידה לפרטי פרטים וקטטה על כל פסיק ותג.
לי זה מזכיר מאוד שני תהליכים דומים שניהל נתניהו בשנים האחרונות: הישיבות האינסופיות של פורום השביעייה (שהפך לשמינייה) בנושא איראן, שנפרסו לאורך ארבע שנים (2009־2013) ונמשכו מאות רבות של שעות, וגם המו"מ האינטנסיבי שנוהל עם שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי וצוותו על טיוטת הסכם המסגרת בין ישראל לפלסטינים (2013־2014). גם המו"מ הזה היה מפרך, נמתח לאורך חודשים ארוכים ואחר כך התכנס לתקופת הכרעה של כמה שבועות, שבמסגרתם התנהלו שיחות ועידה טרנס־אטלנטיות כמעט מדי יום.

המשותף לשלושת המו"מים הללו ברור: בשלושת המקרים זה נגמר בלא כלום. בשלושת המקרים לא היה שום סיכוי שזה ייגמר בתוצאה אחרת. בשלושת המקרים בני שיחו של נתניהו האמינו, לאורך כל הדרך, שהם מתקרבים לבאר ההיסטורית ושיש סיכוי ממשי שישתו ממנה. בשלושת המקרים נתניהו הוא זה ששתה להם את הדם והשאיר אותם עם שוקת שבורה.

2. כשביבי נחר

בשלב הראשון של המגעים התמקד הרצוג בניסיון לשכנע את נתניהו להכניס אותו לממשלה במקום הבית היהודי. נתניהו סירב. "אני מתעב אותו", אמר על בנט, "אני לא מעריך אותו, אבל אני לא יכול להוציא אותו. בחוץ, הוא יחבור לליברמן ואני לא יכול להרשות את זה לעצמי".

בשלב הזה היו מי שהציעו להרצוג לנתק מגע. אסור, הם אמרו, להצטרף לממשלת 61 ולהשאיר לו אופציה ימנית. אם הוא רוצה אותך, שיוציא את בנט וישנה את קווי היסוד. הרצוג האזין, התבשל קצת עם עצמו, והחליט להמשיך בכל זאת. שגיאה חמורה ראשונה. הוא ביקש מהצוות שלו לבדוק אם יש אפשרות ריאלית להצטרף לממשלה כמו שהיא, אבל להביא הישגים שיצדיקו את המהלך. בשלב הזה, החלו המגעים לצבור תאוצה.

השיחות היו מדהימות וכללו גם שיחות נפש בין נתניהו לכמה מאנשי הרצוג. באחת מהן אמר אחד מבני השיח של נתניהו לראש הממשלה: "אתה חיה רעה. פוליטית, אין כאן שום דבר שדומה לך". "למה אתה מתכוון?", שאל נתניהו. "אין לך אלוהים", הייתה התשובה, "ברגע שאתה לא צריך מישהו, אתה לא סופר אותו ויכול להעיף אותו תוך שנייה. פוליטית, מגיע לך שאפו גדול. הבעיה היא, שקשה לסמוך עליך בהקשר הזה". נתניהו חייך. זה לא הפריע לו להמשיך בחודשים הבאים בתצוגת התכלית המשכנעת שלו, שמטרתה להמחיש עד כמה הוא זקוק לבוז'י, מייחל להצטרפותו, עורג אליו וחולם עליו בלילות, כדי "לעשות היסטוריה" ביחד ולשנות את פני המזרח התיכון, ואם לא, אז להלבין את פניו של בוז'י.

המגעים חולקו לשני נושאים: הנושא הפוליטי והנושא המהותי. בנושא הפוליטי, התגבשה הצעת נתניהו להרצוג וכללה את תיק החוץ מיד, את תיק הביטחון במחצית הקדנציה (אפריל 2017), ועוד רשימה ארוכה של תיקים. נתניהו התכוון להגדיל מאוד את מספר שרי הממשלה. "זה לא מפריע לך שיהיו כל כך הרבה שרים?", הוא נשאל, ולא היסס לענות בציניות המתבקשת: "שטויות. יהיה בכי ונהי יומיים־שלושה, ואחר כך זה יירגע. אם אתה רוצה ממשלה יציבה, אתה צריך לוודא שלכל אחד יהיה תפקיד. שכולם יהיו מסודרים. נקודה".

כשאנשי הרצוג ביקשו את תיק התקשורת, נחר נתניהו בבוז. "לא יקום ולא יהיה. תשכחו מזה. אתן לכם את ראשות הממשלה, לפני שאתן את תיק התקשורת". מישהו מאנשי הרצוג ניסה לאתגר אותו: "טוב, נסתפק בראשות הממשלה", הפטיר. נתניהו התעלם באלגנטיות. "מה אתה מתעקש על קטנות", המשיכו להפציר בו, "אתה הולך על מהלך גדול כל כך, ומתעקש על תיק אזוטרי? בוא נחליט יחד על מה עושים בתחום התקשורת, ונגמור עם זה". נתניהו לא הסכים לשמוע. מכל עשרות הנושאים שהועלו בשיחות הללו, רק בנושא אחד לא היה לנתניהו קשב ולא הייתה בו נכונות אפילו להיכנס למו"מ: תיק התקשורת. דרישה דומה לקבל את תיק התרבות נדחתה כמעט באותה עוצמה. מירי רגב הפכה לשוט החביב ביותר על נתניהו, ואף אחד לא ייגע בה.
מה שסוכם, בשלב הסופי של המו"מ: תיק החוץ, תיק הביטחון באפריל 2017, תיק הכלכלה, איכות הסביבה, חקלאות, שיתוף פעולה אזורי, גימלאים וכו'. בסך הכל, תשעה תיקים. בנוסף, חמישה סגני שרים, ראשות ועדת החוץ והביטחון, הקליטה והכלכלה. חבילה ראויה ומפתה, לכל הדעות. מדי פעם היו לנתניהו התפרצויות מוזרות. כמו, למשל, בעניין של יחימוביץ', שיועדה לתיק הכלכלה. נתניהו לא הסתיר את התיעוב שלו ליחימוביץ' ולמה שהיא מסמלת, וביקש "זכות וטו על צווי הרחבה בתחום יחסי העבודה שיחימוביץ' תרצה להוציא כשרת הכלכלה". אנשי הרצוג התפלצו. "אתה דן איתנו כאן על תיקי הביטחון והחוץ, על מהלכים מדיניים חובקי עולם, ובסוף מה שמטריד אותך זה צווי הרחבה? שכחת שלאותה שלי יחימוביץ' הצעת בשנת 2009 את תיק האוצר? ביוזמתך?".

"נתניהו לא הסתיר את התיעוב ממנה", שלי יחימוביץ, צילום: הדס פרוש, פלאש 90

"נתניהו לא הסתיר את התיעוב ממנה", שלי יחימוביץ, צילום: הדס פרוש, פלאש 90

כן, הוא כנראה שכח. זה לא שנתניהו מחבב יותר את ציפי לבני. גם אותה הוא מתעב תיעוב עמוק. הוא ניסה להוציא אותה מהחבילה בכל דרך. כשאנשי הרצוג ניסו לברר את מקור השנאה הזו, נתניהו אמר בפשטות: היא בוגדת. הוא שכח שבשנת 2013 הוא צירף את "הבוגדת" ראשונה לממשלתו.
בעניין תיק הביטחון, נשאל נתניהו מה בכוונתו לעשות עם בוגי יעלון בחודש אפריל. "הוא יהיה השגריר בוושינגטון", פסק. "הוא יודע מזה?", נשאל שוב, "בוודאי", ענה. בסך הכל, החבילה הפוליטית סוכמה בקלות יחסית. הצרות והסיבוכים התמקדו בדיונים המהותיים ובעיקר בצד המדיני. נתניהו התיש את הרצוג ואנשיו עד כי בשלב מסוים אחד מהם קבע פגישה עם בוז'י והטיח בו שהוא חייב לעזוב, לחתוך, אין שום סיכוי להגיע לסיכום אמיתי עם נתניהו, הוא שקרן ונוכל, הוא מתחרט כל בוקר על מה שסוכם איתו בלילה שחלף וכו' וכו'. הרצוג האזין, אבל לא באמת שמע. המגעים נמשכו.

3. השאלה הפלסטינית

לזכותו של הרצוג ייאמר שהוא השיג הישגים משמעותיים בתחומים המהותיים. לגנותו ייאמר, שהכל כלאם פאדי. מי שמכיר את נתניהו מבין את דפוס המחשבה והפעולה: כשהוא יושב ושומע את טוני בלייר (שניגן כינור ראשון במגעים), ואת בוז'י, ואת הנשיא א-סיסי

, הוא מפליג בדמיונות ומדבר כמו גרסה משודרגת של יוסי ביילין. באותם רגעים הוא מאמין לעצמו. הבעיה היא שהרגעים הללו חולפים ביעף לטובת מי שמגיע ומפחיד אותו ומעיר את הפוביות הישנות, ואז, כבמטה קסם, פוף, והכל נעלם כלא היה. ב"פוף" הזה השתמש, בזמנו, ג'ון קרי, כשתיאר את קריסת המו"מ.

על מה סיכמו הרצוג ונתניהו? כמעט על הכל. בוז'י דרש זכות וטו על כל מה שקשור בהתנחלויות. נתניהו הסכים. ואז ביקש הרצוג לפרוט את הזכות הזו לפרטים: וטו על הכרזה על אדמות מדינה, על הפקעות, על תשובות ועמדות המדינה לבג"ץ, על יישובים לא חוקיים שטרם הוסדר מעמדם. על הנושא הזה התנהלו דיונים אינסופיים וגם ויכוחים קשים. בסוף נתניהו הסכים לכל הדרישות, למעט עניין היישובים שטרם הוסדר מעמדם. הסעיף הזה נשאר פתוח. תוך כדי הדיון, העלה נתניהו דרישה מוזרה. "אני רוצה לקחת את המתפ"ש (מתאם הפעולות בשטחים) ממשרד הביטחון", אמר. בשביל מה? שאלו אותו. "בשביל צחי הנגבי", אמר. הפעם כבר לא שאלו אותו אם בוגי מעודכן. הניחו שהתשובה תהיה כן.

עבד אל-פתאח א-סיסי, צילום: רויטרס

כשהסכים לתת להרצוג את תיק החקלאות, שכח נתניהו שהתיק כולל גם את העניין הנפיץ והרגיש של החטיבה להתיישבות, שמממנת את כל פעילות ההתנחלות מחוץ לגושים. אנשי הרצוג ידעו שביבי ייזכר מתישהו ויחזור בריצה. כך היה. לקראת סגירתה הסופית של העסקה, נזכר נתניהו ודרש להוציא את החטיבה להתיישבות מתיק החקלאות ולהשאיר אותה בידיו של אורי אריאל. ההרצוגים לא הסכימו. סוכם להכריע בעניין הזה ביום האחרון.

נושא החקיקה היה נפיץ אף הוא. מכיוון שדרישתו לקבל את תיק המשפטים נדחתה, דרש הרצוג זכות וטו בענייני חקיקה. נתניהו הסכים. הרצוג דרש וטו בדיעבד גם על החוקים שכבר יצאו לדרך, כמו חוק העמותות, חוק V15, חוק ההשעיה וכו'. נתניהו הסכים כמעט לכל החוקים הללו, למעט חוק העמותות. אחר כך עלה נושא מתווה הגז. "יש לנו בעיה עם המתווה", אמרו אנשי הרצוג. סוכם שהמתווה יושהה לחצי שנה, שבמהלכה ינסה איתן כבל להביא מתווה חלופי. אם זה לא יצלח, ייצא המתווה הקיים לדרכו. על הדרך, התנגד הרצוג לכוונת הממשלה להפוך גם את הסמנכ"לים ומנהלי האגפים במשרדים הממשלתיים למשרות אמון, וכך להרחיב עד מאוד את המינויים הפוליטיים. נתניהו הסכים. שיהיה.

גם בנושא התקציב, התנהלו דיונים אינטנסיביים, בעיקר מול אלי גרונר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. קוצ'יק סיכם עם גרונר חבילת תקצוב נדיבה, כולה בנושאים ערכיים, לא סקטוריאליים. מדובר בהרבה כסף. לדברי אנשי הרצוג, "הרבה יותר מהמיליארד וחצי שקיבל ליברמן". אבל כל הנושאים הללו התגמדו אל מול הסיפור האמיתי: הנושא המדיני. מה עושים עם הפלסטינים, למען השם.

בעניין הזה הוכנו שני מסמכים. אחד חיצוני, לפרסום רשמי, ואחד פנימי, להבנות אינטימיות בין נתניהו להרצוג על סדר הפעולות שיש לנקוט בשטח, והחתירה להסדרת הבעיות השונות, כולל יהודה ושומרון, כולל רצועת עזה. בנושא המדיני היה מעורב עד צוואר טוני בלייר, שתפר את החבילה הבינלאומית בראשותו של הנשיא המצרי ושותפים נוספים באזור. את המסמך הסודי הכינו מטעמו של נתניהו עו"ד יצחק מולכו מול תא"ל מייק הרצוג, אחיו של בוז'י ואחד המומחים הבקיאים ביותר בהיסטוריית המו"מים בין הצדדים.

הרעיון הכללי היה לצאת למצרים מיד אחרי החתימה בין הרצוג לנתניהו. ביבי, בוז'י וטוני בלייר אצל א-סיסי. חידוש המחויבות לפתרון שתי המדינות, קבלת היוזמה הערבית עם הסתייגויות וכו'. בקהיר יוכרז על ועידה בינלאומית שאליה יוזמנו שש מדינות: ירדן, האמירויות, סעודיה, מצרים, קטאר, ישראל, הפלסטינים, בנוכחות ארה"ב, האיחוד האירופי וכו'. לוועידה הזו יוזמן גם אבו מאזן, והיא תהווה, בעצם, חידוש רשמי של תהליך השלום.

במהלך שיחות העומק האינטימיות בנושא המדיני, הפליג נתניהו בתיאור זהות האינטרסים עם מדינות ערב השונות במזרח התיכון, כולל כאלה שאינן מנהלות יחסים רשמיים עם ישראל. הוא לא חסך פרטים מבני שיחו והתרברב על תרומתו לכך. הוא, לדבריו, בן בית אצל כמה משליטי ומנהיגי ערב. במקביל, המשיך נתניהו לגדף ולחרף את השותפים הקואליציוניים העתידיים שלו, ובעיקר את סיעת המחנה הציוני המשוסעת, המפולגת והמסוכסכת. עד שיום אחד שאל אותו אחד מבני שיחו את השאלה הזו: "ביבי, אתה נפגש עם כולם, והסונים והשיעים לרגליך, וכל המזרח התיכון עובד אצלך, אז בשביל מה אתה צריך אותנו בכלל?". נתניהו ענה את אחת התשובות המדהימות ביותר שאפשר להעלות על הדעת: "אני צריך את בוז'י, כי לי הם לא מאמינים".

העבודה על שני המסמכים המדיניים נמשכה שבועות ארוכים. במסמך הגלוי הבטיח נתניהו לדבר על חילופי שטחים (אבל לא קיים), על פתרון שתי המדינות, על ועידה בינלאומית, על היוזמה הסעודית עם תיקונים וכו'. במסמך הסודי הוא אמור היה לסכם עם הרצוג את ההבנות האינטימיות, האמיתיות. בנושאים האלה הופתעו בני שיחו של נתניהו הפתעה גדולה. "הוא לא משקר לעצמו", מספר אחד מהם, "הוא מכיר את המצב ויודע את האמת. לפחות כשהוא מדבר עם אנשים שמבינים את הסיטואציה".

כשנשאל נתניהו מה הבעיה העקרונית בירושלים, השיב: "בירושלים יש באמת רק בעיה אחת. האגן הקדוש". פירוש הדבר, שגם ביבי יודע שבפתרון קבע צריך יהיה לוותר על לא מעט שכונות ערביות במזרח ירושלים. מה שחיים רמון אומר כבר שנים ארוכות, ודן מרידור רומז לא מעט, ויש שרים בליכוד שמבינים בשתיקה ובלחישה, יודע גם נתניהו. שאלה נוספת שנשאל נתניהו היא כמה מתנחלים יש היום מחוץ לגדר ההפרדה. "בין 80 ל־100 אלף", השיב. תגיד, הוא נשאל, יש חשיבות ביטחונית לנוכחותם שם? נתניהו חשב רגע, ואמר: "אני יודע שיריב לא יאהב את התשובה שלי (יריב לוין נכח בחדר), אבל התשובה היא לא". אז מה עושים איתם? הוא נשאל, וענה בתקיפות: "אתה רוצה שאני אקים כאן עוד כמה דגמים של עזה?", וכשהוא נשאל שוב מה הפתרון, הוא לא לגמרי ענה. "בסוף", הוא אמר, "הפתרון האמיתי הוא חילופי שטחים עם ערביי ישראל".

כן, זוהי תוכנית ליברמן הישנה־נושנה ההיא. ביבי חיבב אותה מאז ומתמיד, אבל במהלך המגעים המתמשכים הללו עם הרצוג, הוא גם החצין את תפיסתו זו. אין לאיווט סיבה לחגיגה. הוא יודע יותר טוב מכולם, שמכאן ועד שלב הביצוע, כשמדובר בנתניהו, הדרך ארוכה.

4. יונים שחורות

מוצאי השבת האחרונה, שלפני הסגירה הסופית. יושבים אצל ביבי בבלפור. סוגרים הכל. המסמכים כמעט מוכנים. משרד הביטחון צ'ק. מתווה הגז צ'ק. התקציב צ'ק. נתניהו תופס ג'נאנה קצרה בעניין חוק העמותות, אבל נרגע. מתפזרים, בכוונה לחתור לסגירה סופית למחרת.

אבל אז זורחת השמש, ובפגישה ביום ראשון בערב מוצאים ההרצוגים ביבי חדש לגמרי. עייף, מתוח, עצבני, חוזר בו מכל מה שסוכם יום קודם. "קיבלתם את תיק הביטחון, זה די והותר", הוא רוטן. אבל סוכמו דברים מפורשים, נאמר לו. אז סוכמו, הוא מפטיר. כבל וניסנקורן נכנסים אליו למאמץ אחרון, אבל נתניהו בשלו. "קיבלתם מספיק". ברור שהוא בא לפוצץ. מישהו הטריף אותו בלילה ואולי גם בבוקר. מסבירים לו שאת תיק הביטחון הוא הסכים לתת כבר לפני שנה, מה פתאום הוא מנופף בו מחדש, אבל הוא לא שומע. הישיבה מתפוצצת.

"הוא בטח יחזור בו עד שנגיע לשער הגיא", אומר מישהו להרצוג כשהם נוסעים משם, אבל ביבי לא מתקשר. אגב, למחרת בבוקר נתקל מישהו מהצוות של הרצוג בליברמן, ושאל אותו אם הוא נכנס לממשלה. "נראה לך??", שאל ליברמן בפליאה, ואז נשאל מה יעשה אם יוצע לו תיק הביטחון. "הוא הציע לי את הביטחון כבר שלוש פעמים, אז מה", ענה.

למחרת בצהריים מודיע בוז'י לאנשי צוותו שממשיכים במו"מ. המטרה, לסגור הכל תוך יממה. ביום שלישי סוגרים ניסנקורן וקוצ'יק את כל הנושא הכלכלי מול אלי גרונר. ב־11 בלילה הם מגיעים להרצוג הביתה בצהלה. איתן כבל כבר שם. ביבי על קו הטלפון והצעקות עולות השמיימה. מה קרה, שואלים, והרצוג אומר שביבי מתחרט. קוצ'יק לוקח את השפופרת ומנסה לדבר עם נתניהו. על הקו גם עו"ד מולכו ויריב לוין. מה קרה עכשיו, שואל קוצ'יק. "בהסכם יש נספח מדיני, אני לא יכול לחתום עליו", אומר נתניהו.

למה, שואל קוצ'יק. "כי כתוב שם שתי מדינות", אומר ביבי. אז מה, שואל קוצ'יק. "אני לא יכול להעביר את זה במפלגה", עונה ביבי. תראה מה אתה עושה, אומר לו קוצ'יק, בוז'י הסכים להיכנס לממשלה שבה יש רוב ימני עם 61, על אף שזה נגד האינטרס שלו, ועוד בלי לשנות את קווי היסוד. אתה מצפה שנעשה את זה בלי נספח מדיני? "אני לא יכול לחתום עליו", אומר נתניהו. תודה רבה, אומר קוצ'יק.

"עדיף בהרבה", אביגדור ליברמן, צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

"עדיף בהרבה", אביגדור ליברמן, צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

צחוק הגורל: למחרת נואם הנשיא א-סיסי את נאומו החגיגי. הוא לא לגמרי יודע שבלילה ביבי התחרט, כי אלקין הצליח להשלים את מלאכת הרקמה העדינה סביב ליברמן ולשכנע את נתניהו שאיווט עדיף בהרבה. א-סיסי יודע שלמחרת מגיעים בלייר, נתניהו והרצוג, מלווים בנחיל של יוני שלום צחורות. הוא קם למחרת עם ביבי וליברמן, מוקף יונים שחורות. א-סיסי אמור היה להביא את הערבות הבנקאית שהפעם נתניהו לא מבלף. המחשבה אצל הרצוג הייתה שביבי יודע לבלף את בוז'י, אבל יהיה לו קשה לעבוד על א-סיסי. ובכן, הם טעו. ביבי יודע לבלף את כולם באותה מידה בדיוק. כעבור יומיים הוא מתקשר לא-סיסי ומבטיח לו שהוא עומד לגמרי בכל הסיכומים, רק שבמקום בוז'י, זה יהיה איווט.

אגב, הוא גם ממלא כמה מהתחייבויותיו: ליברמן מחדש מחויבות לתהליך השלום, והשניים מדברים על היוזמה הערבית. בשטח, לא קורה כלום. כל דיבורי ההיסטוריה הגבוהים של נתניהו, החלומות שנרקמו, התוכניות ששורטטו עם טוני בלייר הבלתי נלאה, הכל מתפוגג.

הרצוג ואנשיו נזכרים במה שקרה ביום ראשון, כשנתניהו אמר להם שהוא מתכוון לקרוא לליברמן להצטרף לממשלה. למה אתה עושה את זה? הם שאלו, זה לא נראה לנו. נתניהו הרגיע אותם: אתם מכירים את מערכת היחסים שלי עם איווט, הוא מג'נון, אני אקרא לו, הוא יסרב ונוכל להמשיך קדימה. הבעיה הייתה שליברמן לא סירב. אלקין הכין את זה בקפדנות וליברמן, שהבין שהצטרפות של הרצוג תייבש אותו באופוזיציה עוד שנתיים וחצי לפחות, קיבל החלטה. תוך יממה וחצי שכח נתניהו מגעים של שנה וחצי.

צחוק הגורל 2: למחרת הפיצוץ וההסכמה של ליברמן להיכנס כשר הביטחון, התקשר שוב דוד שמרון לאנשי הרצוג. "הזדמנות היסטורית", הכריז שמרון באוזניהם כאילו שום דבר לא קרה, "בואו נסגור את ההסכם ותיכנסו". החברים לא האמינו למשמע אוזניהם. עם ליברמן ובנט? שאלו את שמרון, והוא אישר בהתלהבות. באיחור קל, הם זרקו אותו מהקו. אבל שמרון לא נרגע. הוא התקשר לבוגדת בשם ציפי לבני, וניסה לשכנע אותה לאסוף את חמשת ח"כיהם ולהצטרף לממשלה. לבני, שמפגינה בשנתיים האחרונות חוט שדרה ערכי מרשים, דחתה על הסף. אנשי נתניהו לא מתייאשים. חוזרים לאנשי הרצוג ומבטיחים "תיקים חלופיים" לתיק הביטחון, שהלך לליברמן. כמו מה? נשאלו אנשי נתניהו, וענו ללא היסוס: ביטחון הפנים. תקבלו מיד את תיק ביטחון הפנים. הפעם, אף אחד לא שאל אם גלעד ארדן יודע. ההנחה היא שלו נשאלה השאלה הזו, התשובה הייתה "כן, בוודאי".

הוולדרמורט של נתניהו

משהו על הגינונים: מה שבלט אצל נתניהו, לאורך עשרות ומאות השעות שבילה עם בני שיחו, הוא הפראנויה. הוא רגוע יחסית, מעשן ללא הרף סיגרים עבים, אותם הוא טובל בכוס קוואנטרו (ליקר יוקרתי שאותו הוא מקבל במתנה מידידים שונים, ביניהם ארנון מילצ'ן). הוא מצויד בלהביור מוקטן, בעזרתו מצית את הסיגר בלהבה כחלחלה גדולה, ומצחין את החדר על יושביו.

אין לו טלפון נייד, הוא משתמש בטלפון לחצנים מיושן, מאובטח, שאותו הוא מסרב להחליף, כדי שלא ישתילו משהו בפנים. השם שעולה וחוזר בפיו במחזוריות עיקשת, הוא שמו של "זה שאין להגיד את שמו", כפי שמתואר הלורד וולדמורט, נסיך האופל, בסדרת "הארי פוטר". במקרה שלנו זהו "נוני". הוא האיראן החדש, מקור כל הרשע והזדון האנושי, אויב אכזר של הציונות, האנושות ויושביו של הבית ברחוב בלפור. זו הפראנויה שרודפת את נתניהו, באשר ילך. הוא הרי כבר טיפל באיראן, בחמאס ובמשבר הדיור. נשאר רק נוני.

עמוד המסרים

בואו נחזור לתקשורת, התיק שעליו יוותר ביבי אחרי שיוותר על כס ראש הממשלה. השבוע הוא גייס אפילו את זאב ז'בוטינסקי

למשימת חייו, פירוקה והשמדתה של התקשורת החופשית בישראל. מדהים להבין שכשהוא מדבר על "חופש הביטוי", הוא מתכוון ל"ישראל היום". זה הטיעון המנצח שלו. "הם רצו לסגור את 'ישראל היום'!". בנאומו בכנסת ביום ז'בוטינסקי השווה נתניהו את הביביתון הפרטי שלו ל"ניו יורק טיימס" ול"וול סטריט ז'ורנל". דוגמה למגוון הדעות הנהוג בארה"ב. האם הוא מאמין לעצמו? אני חושב שכן. יש לו כושר שכנוע עצמי נדיר.

באותו יום שבו נאם נתניהו את נאום ההבלים הזה, יצא לאור הביטאון המשפחתי שלו במהדורה שתיכנס להיסטוריה כנקודת השפל העיתונאית של כל הזמנים. העמוד הראשון כולו, באותיות קידוש לבנה, בפורמט של פרוץ מלחמת העולם השלישית, הביא את תקציר דף המסרים היומי של נתניהו בעניין התקשורת. לא הייתה שם כותרת, לא היה שם מידע, המונולוג לא היה חתום ולא הוביל למאמר מערכת או פובליציסטיקה כלשהי. זה היה בסך הכל גיבוב של תעמולה שנוסחה בסלון בבלפור, הודפסה באותיות ענק, וחולקה בחינם למאות אלפי ישראלים. שטיפת מוח בגרסה הבסיסית והמעליבה ביותר. זהו "חופש הביטוי" נוסח נתניהו. על זה הוא נלחם.

הפינאלה המתבקש של אירועי השבוע בתחום התקשורת, אירע אתמול כש"הצל", הלא הוא הראפר יואב אליאסי, שביקש להתפקד לליכוד ונתקל בהתנגדות של בני בגין, יצא בסגנונו הידוע נגד בגין וטען כי "בתו התאסלמה". אכן, ז'בוטינסקאות במיטבה.

6. עוד שתי הערות:

#מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור הציגה השבוע מסמך שזכה כבר לשם "מסמך פלמור", תוצאה של עבודת מטה ארוכה ומדוקדקת שהובילה לבקשתו של ראש הממשלה, בכל הקשור לאפליה ולקיפוח של בני העדה האתיופית בישראל והצעדים הנדרשים כדי למגר את התופעות הללו. זהו מסמך מכונן, שהתקבל כבר בממשלה ואפילו תוקצב. בפעם הראשונה ננקבת המילה המפורשת "גזענות" בכל הקשור לבני הקהילה האתיופית, ומוקמת יחידה ממשלתית לתיאום המאבק בגזענות הזו, ובכל משרד ממשלתי יהיה ממונה על מניעת אפליה מהסוג הזה.

הפגנת יוצאי אתיופיה בתל אביב אחר צהריים. צילום: אבשלום ששוני

הפגנת יוצאי אתיופיה בתל אביב אחר צהריים. צילום: אבשלום ששוני

חבל שאת החגיגה קלקלה קטטה בין משרד המשפטים למשרד לביטחון הפנים, קטטה שמקורה באגו מעט מפותח מדי של המשטרה, שהעלימה כמה מהמלצות ועדת פלמור כי "הן כבר בביצוע בעקבות עבודת מטה שעשתה המשטרה". לא היה קורה כלום, לעניות דעתי, אם המשטרה הייתה מסכימה להכניס לדוח סעיף מעורפל שלפיו נוהל השימוש באקדח הטייזר יעודכן.

ביום שני אמורה הממשלה לדון במחלוקת בין משרד המשפטים למשרד לביטחון הפנים בתחום הזה. לנתניהו מגיע שאפו אמיתי על ועדת פלמור ועל דוח פלמור. מצד שני, אסור לשכוח שהגיע לו גם שאפו אמיתי על מתווה הפשרה עם הרפורמים והקונסרבטיבים בכותל המערבי (תוצרת אביחי מנדלבליט), אבל המתווה הזה נתון עכשיו בצנצנת פורמלין מעלת אבק באחד מגנזכי המדינה. צריך להתפלל שדוח פלמור יזכה לגורל שונה.

ניצחון ראוי על מכבש הלחצים של הפרקליטות

במזל טוב, הושלמה חקיקת החוק להקמת נציבות ביקורת על הפרקליטות והמערכת המשפטית. החוק לוקה בכמה נקודות, אבל הוא הרבה יותר טוב מכלום. בסך הכל, מגיעות לשרת המשפטים איילת שקד מחמאות על כי עמדה, איכשהו, במרבית הלחצים הכבדים שהפעיל עליה ארגון הפרקליטים. בולטת התבוסה הניצחת של הפרקליטים, שניהלו מלחמת חורמה צווחנית והפסידו את כל עולמם.

הם ניסו מהרגע הראשון לטרפד את המהלך כולו, ונכשלו. הם התנגדו לחקיקה כלשהי, ולכן הוקמה הנציבות בהחלטת ממשלה ללא חקיקה. אחר כך הם התנגדו לטיפול בתלונות פרטניות, ובתוצאה הסופית הם קיבלו נציבות עצמאית שמטפלת רק בתלונות פרטניות. הם רצו ביקורת מערכתית פנימית בתוך משרד המשפטים, וקיבלו אותה כיחידה נפרדת אצל מבקר המדינה. בדרך, הם איבדו את אמון הציבור ואת הקשב שלו. הם שילמו מאות אלפי שקלים ללוביסטים ויחצנים, ניסו להשחיר את אופיה של השופטת הילה גרסטל, ויצאו בידיים ריקות.

היה עצוב לשמוע את ח"כ שלי יחימוביץ', אחת הפוליטיקאיות המרשימות והחדות בכנסת, מכפישה את השופטת גרסטל מעל הדוכן השבוע. מאשימה אותה בהאשמות סרק שאינן קשורות למציאות, ב"התרועעות עם עיתונאים ופוליטיקאים" ובניסיון להלך אימים על המערכת. יחימוביץ', המקורבת מאוד לזמיר דחבש, הלוביסט של הפרקליטים, לא טרחה לבדוק את הצד של גרסטל. "אין לה מזג שיפוטי", היא אמרה על השופטת, שנהנית מקונצנזוס נדיר על איכויותיה, הישגיה ומזגה השיפוטי הנוח לאורך עשרות שנות שיפוט, כולל הקמת בית משפט מחוזי בישראל והעמדת דורות של שופטים.

אגב, לגרסטל לא היה יועץ אסטרטגי כלשהו במהלך המאבק הזה, כל מה שהיה לה זה את עצמה, ואת האמת. היא עשתה הכל כדי ליצור דיאלוג פורה עם הפרקליטים, שדחו וסירבו מהרגע הראשון לשמוע עליה. מה שנשאר עכשיו זה הקרב על פרסום הדוח של גרסטל בעניין המכון הפתולוגי, שתלוי ועומד בבג"ץ. מעניין אותי אם יחימוביץ', שמשקיעה אנרגיות אדירות לאורך הקריירה שלה בקידום השקיפות בישראל, תומכת בפרסומו של הדוח הזה. אם היא סבורה שהציבור צריך לדעת, בהמשך לסדרת התחקירים המטלטלים ב"עובדה", על הסימביוזה הרקובה בין פרקליטים ותובעים לבין פתולוגים, שאמורים להיות נקיים, מנותקים ומקצועיים.

מסמך העקרונות: כך נראה מתווה נתניהו-הרצוג

הרחבה משמעותית של הממשלה, וטו בכל הקשור להתנחלויות, קבלה חלקית של היוזמה הערבית וחידוש המחויבות ל-2 המדינות. אחרי מו"מ מפרך, נתניהו והרצוג הרחיקו לכת, עד שהכל התפוגג