החלטת ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר להשאיר את משה קצב בכלא משדרת משהו רע מאוד. זוהי החלטה שנראית כמו כניעה לקמפיין האגרסיבי של חברות כנסת ושל ארגוני הסיוע לנשים. אני מוכן להסכים עם מי שטוענים שחשוב שהמסר שיצא מהפרשה הזאת יהיה ברור וחד־משמעי. נו, ואיזה מסר משדר, לדעתם, מה שעבר קצב עד עכשיו? שכדאי לאנוס? שזה משתלם? תראו את האיש הזה, שנפל מנשיאות המדינה לכמה שנים בכלא, ותגידו אם המסר כאן לא ברור למישהו. תסתכלו על הכתם שהוא יישא על מצחו עד יומו האחרון, ותגידו אם מישהו עלול לפספס אותו.
בואו נדבר רגע על עניין ה"שיקום". אני כבר לא מדבר על התקדימים שהציגו עורכי דינו של קצב, על עבריינים שלא עברו הליך שיקום כמו זה שנדרש מקצב לעבור, ובכל זאת זכו להפחתה של שליש. אני שואל מה זה הסיפור הזה של השיקום? למה הוא תנאי נדרש? בשביל מה הוא נצרך? והתנאי הזה מצטרף לאמירות ששמענו בחודשים האחרונים על כך שקצב עדיין מסוכן. מסוכן למי? למה? מישהו באמת חושש שהאיש הזה, בן ה־70 ומשהו, יאנוס מחר מישהי? הרי לא מדובר כאן בבני סלע. מדובר במישהו שההרשעה שלו עסקה בעובדת שהייתה תחת מרותו, ולא במי שיש איזושהי טענה שהוא נוהג לתפוס נשים ברחוב, לגרור אותן לסמטה אפלה ולעשות בהן את זממו.
המהלך של ניכוי שליש, לפחות כמו שאני מבקש לראות אותו, יש בו אמירה חברתית חשובה. יש בו אמירה שלפיה אנחנו לא נלחמים בעבריין עד הקבר. שאין לנו עניין לשבור אותו. שיש לנו עניין להעניש, שיש לנו עניין להעביר מסר, שיש לנו עניין להרתיע, וזהו. זה הליך שבמידת מה הוא בן משפחה של השלב במשפט, שבו אחרי ההרשעה בית המשפט שומע עדי אופי. הרי מה תפקידם של עדי האופי הללו? אם אדם גנב מיליון דולר, למה חשוב לנו לשמוע שבשעות הפנאי שלו הוא מסייע לילדים בסיכון? זה חשוב לנו כדי להעביר את המסר, למורשע ולנו עצמנו, שאנחנו לא נלחמים בו מלחמה אישית שאין לה גבולות ואין לה סוף. שאנחנו מענישים אותו כי ככה נוהגת חברה שמבקשת לשמור על הסדר ועל הערכים שהיא קבעה לעצמה שהם חשובים, אבל היא גם יודעת לפתוח את לבה כדי לשמוע על הצדדים הטובים של האיש שכרגע נשפט על מעשיו הרעים.
משהו מזה קיים גם כאן. המדינה שולחת אדם לשבע שנות מאסר אבל אומרת לו שאם יתנהג יפה, היא מוכנה לשקול להקל עליו. והדרישה ממנו להודות במעשיו ולקבל עליהם אחריות היא דרישה רעה חברתית. כי חברה בריאה צריכה לדרוש ממשה קצב, כמו מכל אסיר אחר, לשחק לפי הכללים ולקבל על עצמו את הדין. אבל חברה בריאה גם חייבת לשמור על זכותו להאמין בינו לבין עצמו שהוא חף מפשע.
ואחרי כל זה, אגיד לכם מה הבעיה הכי גדולה שלי מול המלחמה שמקדשים ארגוני הנשים נגד קצב, גם היום, גם במצבו. כי אם יש בעיה במסר, כאן היא טמונה. ארגוני הנשים יכלו לצאת כאן גדולים. להגיד שהמלחמה שלהן בקצב הייתה חשובה, שראוי שידע כל איש ציבור שלא כדאי לו לעבור את הקו האדום, שיש מחיר לכל דבר, אבל שגם מגיע הרגע שבו מותר להניח. להגיד "אנחנו את שלנו עשינו". ואת זה הם לא יודעים לעשות. מארגוני סיוע הפכו הארגונים הללו לארגונים רודפים. ובמקום הזה בדיוק הם לוקחים אנשים כמוני, שבדרך כלל מוחא כפיים לפעילות שלהם, ומבריחים אותם. כי נוח לי מאוד להיות בצד של מי שמגנים על נפגעות תקיפה מינית, אבל אין לי שום עניין להיות בצד של הרודפים.