1. מה בין מירי רגב לאמנון אברמוביץ'

לפני כחודש דנה הממשלה בסוגיית הקמתו של תאגיד השידור הציבורי. את תשומת הלב תפסו הדברים שאמרה שם שרת התרבות, מירי רגב. "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?", תהתה, "השר צריך לשלוט. מה, נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?".

בפברואר 2005, חודשים ספורים לפני ביצוע ההתנתקות, נערך במכון ון ליר כנס שדן בתוכנית. העיתונאי הוותיק אמנון אברמוביץ' הסביר שם, באמירה המפורסמת ההיא, כיצד לטעמו צריכה לנהוג עיתונות כשהיא פוגשת אג'נדה שהיא מבקשת לקדם. "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג", אמר, "גם בקופסה אטומה, גם עם ספוגית וגם עם צמר גפן, כי הוא היחיד שבאמת מסוגל לבצע את הדבר הזה".

"היה היחיד ההגון דיו להודות באמת", אמנון אברמוביץ', צילום: תומר ניוברג, פלאש 90


לאמנון אברמוביץ' ולמירי רגב יש תפיסה דומה של תפקיד העיתונות. שניהם מחזיקים לגביה באסכולה זהה. העיתונות נמצאת כאן כדי לשרת את האג'נדה שלהם, ואם היא לא עושה את עבודתה זאת, לא ברור איזה טעם יש בה. אברמוביץ', אגב, הולך עם הקו הזה כבר שנים. "התגייסתי לקילופו של בנט משום שאם הוא היה מקבל 19 מנדטים ולא יאיר לפיד - הפרשנויות היו מרחיקות לכת", הוא הסביר אחרי בחירות 2013 את האופן שבו הוא רואה את תפקידו כפרשן בחדשות ערוץ 2. אז מה בכל זאת ההבדל בין רגב לאברמוביץ'? רגב, בצדק רב, קיבלה בראש אחרי ההתבטאות שלה. אברמוביץ', למרות הבעייתיות באשר לערכיו העיתונאיים, לא נשרט.

השבוע ציינו 11 שנים לעקירה מגוש קטיף. העיתונות כולה נהגה בימים ההם לפי הנוסחה שקבע אברמוביץ'. הוא, ייאמר לזכותו, היה היחיד ההגון דיו כדי להגיד את זה בקול.

בימים אלה, שבהם מונחות על השולחן תוכנית "השמיים הפתוחים" וסוגיית הצורך בריבוי ערוצים וריבוי גוונים, מה שקרה לעיתונות הישראלית בימי ההתנתקות הוא אות וסמל שחייב לעמוד ברקע כל דיון שמתקיים בנושא הזה. כי הימים ההם היו ימים של חושך. ימים של אין עיתונות ושל אין עיתונאים. ימים שבהם כמעט כל מי שהחזיק כאן בתעודת עיתונאי תפס מקום ליד שולחן הממשלה. ימים שבהם במאמץ להגשים את החלום הרטוב על פינויים של תושבי גוש קטיף וצפון השומרון מבתיהם, התפקדה העיתונות כולה למפלגה של שרון.

שנה שלמה לפני ההתנתקות, אף עיתונאי במיינסטרים העיתונאי שלנו לא שאל שום שאלה. העיתונות כולה עצמה עיניים. בהתנדבות. מרצון. ספק אם הייתה פה אי פעם בגידה המונית כזו במקצוע העיתונות כמו בימים ההם.

אנשי שרון הלעיטו את העיתונות בהמצאות מכוערות על המתנחלים




במשך חודשים הלעיטו צה"ל, המשטרה ואנשיו הציניים של אריאל שרון את העיתונות בהמצאות שונות ומכוערות על המתנחלים המטורפים שמתכוונים לרצוח את חיילי צה"ל, לשפוך עליהם שמן רותח ולשסות בהם כלבי טרף. שום ידיעה לא נבדקה, שום פרט לא נבחן בזהירות עיתונאית מתחייבת. העיתונות - זו שכל קיומה מושתת על בדיקה של הממסד, על פיקוח עליו, ועל חשד מתמיד כלפיו - סייעה לו ככל יכולתה להטביע את המאבק של המתיישבים בענן כבד של אי לגיטימיות. במשך כל התקופה שקדמה להתנתקות לא היה עיתונאי אחד ששאל את השאלה הפשוטה "למה?". אף עיתונאי לא ניסה להעלות תהיות באשר לסכנות שהמהלך הזה עלול להביא על ראשינו. אף עיתונאי לא שאל עד כמה מוסרי מבחינתה של מדינה לבוא אל עשרת אלפים מאזרחיה שלה, שהיא בעצמה שלחה להתיישב, ולהרוס להם עם שופל את הבית.

כשאריק שרון פיטר שניים משריו, רק כדי להעביר את התוכנית בממשלה, לא היה עיתונאי אחד שחשב שיש פה בעיה עם העניין הזה, הדמוקרטיה, שכולנו כל כך אוהבים בימים של שגרה להישבע לה אמונים. וזה לא שהרקע לפיטורים לא היה ברור. "אני צריך רוב ביום ראשון, וכשהתברר לי שהשלישייה הזאת (נתניהו, שלום ולבנת) עומדת להצביע נגד, הזמנתי למחר את שרי האיחוד הלאומי כדי לפטר אותם", הסביר אז שרון בפשטות.

תארו לעצמכם מה היה קורה היום אם בנימין נתניהו היה עושה משהו כזה. לא כדי למחוק חבל ארץ פורח מעל האדמה, אלא רק כדי לאשר את מתווה הגז. זה היה עובר בשקט? העיתונות הייתה שותקת? לא היינו שומעים פה אחת ל־40 דקות על "ימים אפלים" ועל "תקופות חשוכות"? אז זהו, שכלום מזה לא קרה אז.

אף עיתונאי לא סבר שיש בעיה עם הצפצוף של שרון על תוצאות משאל מתפקדי הליכוד, שהוא עצמו התחייב לפעול לפיו. אף עיתונאי לא שאל את שרון, אחרי שהחליט למסור את גוש קטיף לפלסטינים, למה צריך להרוס גם את ארבעת יישובי צפון השומרון, אם ממילא הם אמורים להישאר בשטח שבשליטה שלנו.

"ילדים הובאו להארכות מעצר בקבוצות", ההתנתקות, צילום: פלאש 90

אף עיתונאי לא תהה על המעצרים ההמוניים של אנשים שחסמו כביש. אף עיתונאי לא צעק כשמפגינים הורדו מאוטובוסים בתל אביב כדי שלא יוכלו לנסוע להפגנה בנתיבות. אף עיתונאי לא חש לא נוח כשעשרות ילדים הובאו להארכות מעצר קבוצתיות במהלך שמזכיר מערכת משפטית של שבטים באפריקה.
יש בישראל יותר עיתונאים שריחמו על האופניים של הילדה הפלסטינית שחייל מג"ב לקח לה לפני שבועיים מעיתונאים שחשבו שיש בעיה עם מדינה שהורסת את בתיהם של אזרחיה. וזה לא שהיה לנו כאן אז כלי תקשורת אחד יחיד. היו לנו ערוץ 2 וערוץ 10. היו לנו רשת ב' וגלי צה"ל. היו "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" ו"הארץ". אלא שכולם נשמעו ונראו כמו העתק מדויק אחד של השני. למה? כי כנראה שזה לא מספיק כדי לייצר פה תקשורת מרובת דעות. כי כנראה שזה לא מספיק כדי להעמיד כאן עיתונות שתשקף את כל הצדדים ואת כל הצבעים. שיהיו בה אנשים שונים ממגזרים שונים. שיתווכחו. שיעמדו זה מול זה. שיציגו עמדות שונות. בעד ונגד.

אם יש לקחים מהימים השחורים ההם, זה אחד המרכזיים שבהם. לפתוח את התקשורת לכולם. לא די בשני ערוצי טלוויזיה שנראים כמו תאומים סיאמיים. צריך כאן כמה שיותר ערוצים. שכל מי שרוצה יוכל לשדר. שתהיה לנו, הצופים, בחירה. כי אין דרך אחרת לייצר פלורליזם. ובאופן מצחיק, אנחנו כנראה המקום היחיד בעולם שבו מי שמבקש לשמר על המסך כמה שפחות ערוצים נקרא דמוקרט, ומי שמבקש לפתוח את השמיים לכולם מוצג כסותם פיות.
תזכרו את הקלון התקשורתי של קיץ 2005. 11 שנה אחרי, הגיע הזמן לתקן.


2. מי ששאל את השאלות הקשות קיבל את התשובה: "יהיה בסדר"



וגם זה קשור להתנתקות ועדיין רלוונטי. כשבימים אלה עולה השאלה אם צריך או לא צריך להקים ועדת חקירה שתבדוק את אירועי צוק איתן, צריך לשאול איך זה יכול להיות שלא קמה עד היום ועדת חקירה במטרה לבחון את תהליכי קבלת ההחלטות שקדמו להתנתקות. כי בצוק איתן, בסך הכל, העובדות די ברורות. לא אני אומר את זה. ח"כ עפר שלח אומר את זה.

ועדת חקירה תגלה אולי את התשובה לסוגיה הרת הגורל "מי הזהיר ראשון מפני המנהרות", אבל זו שאלה שמלבד השלכות פוליטיות מעניינות כנראה לא תסייע לנו לתקן משהו בעתיד. לא נחפש מחר את המנהרות שאולי נזכרנו מאוחר לחפש אתמול.

הרבה יותר חורים שחורים נשארו לנו אחרי ההתנתקות. ועל רקע השיח המדיני שמעלה את האפשרות לביצוע עוד מהלכים כאלה בעתיד, חשוב לבדוק את הדרך שבה התקבלו אז ההחלטות.

לפני כמה חודשים, לצורך עבודה על הסרט "מנותקים", שפורסם בערוץ 20, ראיינתי את האלוף במילואים גיורא איילנד, בעבר ראש המועצה לביטחון לאומי ומי שעליו הטיל שרון לקדם את תוכנית ההתנתקות. "התהליך של קבלת ההחלטות על ההתנתקות, אני לא יודע איך נעשה", אמר איילנד, "אבל הוא ודאי לא נעשה במוסדות הראויים, ושרון גם לא היה מוכן להעלות אותו לדיון בשום פורום שהיה פורום רשמי, ככל שאני יודע".

"בפתיחת הדיון", שחזר איילנד, "אמר שרון את הדבר הבא: ההחלטה לבצע את המהלך הזה של יציאה מעזה התקבלה, היא לא נושא לדיון, אני לא פותח את השאלה אם זה טוב או לא טוב, אם זה רע או לא רע, אם זה מסוכן או לא מסוכן. קיבלנו את ההחלטה, ועכשיו לא עוסקים בשאלה של המה אלא בשאלה של האיך".

"היציאה מעזה היא לא נושא לדיון", אריאל שרון, צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

דב ויסגלס, ראש לשכתו של שרון, שאמר לי שאת תוכנית ההתנתקות הוא היה הראשון שהגה והעלה באוזני שרון, התקשה לספק שם של גורם ביטחוני בכיר אחד שהיה מוכן להכריז בקול שהתוכנית תהיה טובה לישראל מבחינה ביטחונית.

כשתושבי גוש קטיף עתרו לבג"ץ נגד המהלך, הם הצטיידו בתצהיר של האלוף יעקב עמידרור. זה ניבא בתצהיר באופן מדויק את כל הרעות שמצאו אותנו מאז מכיוון רצועת עזה.

"היציאה של צה"ל מעזה היא בעלת פוטנציאל של ממש להחמרת המצב הביטחוני", העריך, "ולו רק משום שאשקלון תיכנס באופן מיידי לתחום הרקטות המצויות בידי הפלסטינים כיום. הנסיגה החד-צדדית גרועה שבעתיים, כי היא נותנת הכל בלא לקבל דבר, אפילו לא הבטחה להילחם בטרור. באופן אבסורדי תהיה הרשות, תחת חוטמו של צה"ל, אחד המקומות היחידים בעולם שבהם יהיו חמאס והג'יהאד האסלאמי מוגנים. ולזה קוראים מציאות ביטחונית טובה יותר".

ממשלת ישראל ומערכת הביטחון לא הצליחו להציג לבג"ץ שום תצהיר נגדי של מומחה שיתווכח איתו. ראש המוסד לשעבר, דני יתום, הודה בסרט כי גם ועדת חוץ וביטחון של הכנסת שהוא היה חבר בה אז לא עשתה את עבודתה. "כתוצאה מהמצב הפוליטי לא היו מי שאתגרו את המציגים (של התוכנית - ק"ל) ושאלו את השאלות הקשות. וכאשר נשאלו השאלות הקשות וניתנו התשובות בסגנון של 'יהיה בסדר', היה לנו נוח לקבל את התשובות האלה".

לא כדי לקבע את אריאל שרון כאחראי לכישלון צריך להקים ועדת חקירה. שרון כבר אינו איתנו ואת העמדה לגבי הדרך שבה ייזכר בהיסטוריה יגבש כל אחד לעצמו. ועדת חקירה נדרשת כדי לבדוק ולגלות איך עברה כאן אחת ההחלטות החשובות ומרחיקות הלכת שהתקבלו בעשורים האחרונים, עם אפס תכנון, אפס שיקול דעת, אפס עבודת מטה ואפס תהליכים של קבלת החלטות ובדיקת סיכונים.