כולם ניסו לפענח את דבריו הקשים והחידתיים של אהוד ברק, שנתניהו פגע ביודעין ובאופן חמור בביטחון המדינה במעשיו בתקופה האחרונה. בהרצאה שנשא בשבוע שעבר, סתם ברק יותר משהרחיב, מסיבות של ביטחון המדינה, ולכן עברו הפרשנים המתוסכלים ומגיבי הליכוד ללגלג עליו, כינו את התגרותו בנתניהו "ספין", קבעו שברק מנסה לזחול שוב לפוליטיקה, שהיה "ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה", שהוא מוּנע משנאתו לנתניהו ועוד. אבל ברק אינו יצרן של כותרות ריקות. כל אמירה שלו זוכה להדים חזקים, כי ניכר שדבריו שקולים ומבוססים, וכך גם מקורות המידע שלו, ושאין לו ממה לחשוש.

לכן אולי לא הגיב הנתניהו עצמו למשמע ההאשמות החמורות כלפיו, שפרטיהן מבצבצים מתשבץ השכל שהציג ברק, וניסה באמצעות דובריו לטשטש את העניין ולהסב את תשומת הלב לשוליים - האקט המשפיל לריסון ישראל כץ, מירי רגב ותרבות הרבנים המברכים שלה; פגישת (?) ביבי ובוז'י; הסלמונלה והסתרת הדליפה הזיהומית במפרץ חיפה, שהציגה את משרדי הבריאות ואיכות הסביבה בעליבותם.

כל זה לא מוריד את החומרה מדברי ברק, ואת העובדה שהקצין המעוטר בצה"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון בעבר, שהיה יכול להיות מנהיג גדול אלמלא היה אהוד ברק, לא נראה כמי שמחפש מפלגה חדשה להיצמד אליה, אלא כמוּנע על ידי הצורך להזהיר את העם השאנן מפוטנציאל האסון שגלום במנהיג. ממש כמו שניסה לעשות ראש המוסד המנוח מאיר דגן, בדם לבו, לפני מותו. מכך ברור שהוא - ולא הרצוג, לפיד או סער - מהווה סוג של לחימה אופוזיציונית בשלטון. ייתכן שברק יזכה לפרט את דבריו באחת מוועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון שאינה מנוהלת על ידי ביבִּיאים – אף שגם אז, בשם קדושת הביטחון, בטח לא נדע יותר והשמועות ימשיכו להסתחרר בינינו, ישמשו את "גב האומה" וסטיריקנים אחרים ויסיחו את הדעת מהחקירות ומההאשמות נגד הביבי והשרה.





גם אני פרנואיד, כמו ביבי, מסביר כתבנו לענייני מושלים, מְשלים ונִמשלים. דברי ברק הסתומים מטרידים אותי - ומכיוון שדווקא בשל החרדה לביטחון המדינה חייבים הדברים להיות גלויים ומפורשים ככל האפשר, ניסיתי לחפש בנסתרות. הפרשן אמיר אורן, שנוא הממסד בשל חושיו הערים, מקורותיו ויכולת ההיקש שלו, פרסם ביום שישי שעבר מאמר ספקולטיבי ב"הארץ", התוהה מה יקרה אם יגיע מידע סודי על פיגוע אסלאמי המתוכנן להתבצע בארצות הברית שלפני הבחירות לאחד ממוסדות המודיעין שלנו, הכפופים לראש הממשלה, והאם נטיותיו של ראש הממשלה, היודע שתוצאות הפיגוע יסייעו לבחירת טראמפ, שמקובל עליו אולי יותר מהילרי קלינטון, ישפיעו על העברה מהירה של ההתרעה לממשל האמריקאי?

האם יש קשר ממשי כלשהו לספקולציית העתיד הזאת, לעבר או להווה במערכת יחסינו עם ארצות הברית, שלראש הממשלה, כידוע, יש אובססיה עזה להתערב בפוליטיקה הפנימית שלה? ואולי התכוון ברק ברמיזותיו לאיזו פשלה נתניהואית הקשורה להתקרבות־יתר מסוכנת, על חשבון ארצות הברית, לגבר האמיתי באזור - פוטין - סוג של חלום רטוב של נתניהו; זה הפוטין שהתקרב יותר לאיראן אויבתנו, מפציץ איתה את ילדי חלב שבסוריה ומדאיג את המבוגרים האחראים לביטחוננו? ברק, אולי תפסיק להבריק ותתחיל להרעים דברים ברורים?