1. תסתכלו עלי

ההבדל בין יאיר לפיד למבקריו פשוט: הוא רוצה להיות ראש ממשלה. הם לא. הוא יודע בדיוק מה צריך לעשות כדי להיות ראש ממשלה. הם לא. הוא עושה מה שצריך. הם, דווקא כן. הם עושים בדיוק מה שלפיד צריך שיעשו.

אם וכאשר יגיע לפיד ללשכת ראש הממשלה, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות זה לשלוח זר פרחים ענק ל"הארץ". החברים בעיתון של השמאל הם מנוע הצמיחה האמיתי של יאיר לפיד. בכל פעם שמישהו שם מתגולל עליו, הוא מתגלגל מצחוק ומחליק עוד כאפה עם החבר'ה. הטינה הרושפת של השמאל, הבוז של "הארץ", גידופי הפרשנים הפוליטיים, הם שמן בעצמותיו של לפיד. הם השכפ"ץ שיגן עליו כשבנימין נתניהו ינסה להדביק לו את תווית השמאלן, שנצמדה כל כך יפה לפרצוף של בוז'י בפעם הקודמת, עד שחנקה אותו. לפיד הבין את העיקרון והפך אותו לאמנות: כדי לנצח את ביבי צריך להיות ביבי. זה עד כדי כך פשוט.

לפיד מציג, לשיטתו, גרסה משופרת של ביבי. מודל חדש, מדוגם, עם תוכנה מעודכנת וכל הגאדג'טים הנדרשים. הוא מאמץ ומחקה את כל הדברים הטובים (לכאורה) של ביבי, ומתנער מכל הדברים הפחות טובים. לפיד הוא ביבי, בלי "בועת הטירלול" המקיפה את האיש. סוג של ביבי שפוי, רגוע, אבל גם פטריוט, ציוני, ביטחוניסט, שמודד בכל רגע נתון את המכנה המשותף הרחב ביותר של האלקטורט שלו, ומתבטא בהתאם. הוא גוער בגויים על אנטישמיותם, בערבים על עיקשותם, בקיצוניים על קיצוניותם ועושה את כל זה בכל הרצינות, כשהוא מקפיד לחבק את עם ישראל בכל שעות היממה, לנופף בדגל הכחול-לבן ללא הרף ולפזר קלישאות אהבה וציונות לכל עבר.

"רגע השפל של נתניהו", פירוק מסילת הרכבת בין תל אביב להרצליה. צילום: רכבת ישראל.

"רגע השפל של נתניהו", פירוק מסילת הרכבת בין תל אביב להרצליה. צילום: רכבת ישראל.

הניתוח של לפיד את האלקטורט הישראלי פשוט. המסר שלו, פשוט עוד יותר: תארו לעצמכם שאפשר היה לקבל ביבי נורמלי. בלי שקרים, בלי שטיקים וטריקים, בלי המתנחלים הקיצוניים והקומבינות עם החרדים. בלי שרה, ובלי יאיר (נתניהו), ובלי כל הערב-רב שמתגולל מסביב, עם מירי רגב ונתן אשל ו"הצל", ובלי ההתקפה הברוטלית על התקשורת וההטרפה הכללית של המדינה. אז הנה, אומר לנו לפיד, אפשר. תסתכלו עלי.

הוא מצליח להיות ציני ולהישמע תמים בעת ובעונה אחת. הוא פרזנטור מופלא, כמעט כמו ביבי, עם לוק דומה מאוד, כולל השיער הכסוף ואהבת המצלמה והמנטרות הפיזיות ואפילו הקריצה. בטוויטר צוחקים עליו, בפייסבוק מגדפים אותו, אבל הוא צוחק אחרון. בדיוק כמו אפל עם האייפון החדש, לפיד לא רוצה להדיח את ביבי, הוא רוצה לשדרג אותו. הוא לא ה"אנטי ביבי", אלא ה"ניאו ביבי". הוא מנסה להסביר לנו, בדיוק כמו יצרניות הסלולר, שאין צורך לעבור למכשיר של חברה אחרת. אפשר להסתפק בשדרוג המכשיר הקיים. לפיד הבין שאת ביבי צריך לסלק ברכות, להרוג בכפפות של משי. להילחם בו, בנשק שלו.

תראו מה שסקר אחד בערוץ 2

יכול לעשות. נתוני הסקר (לפיד מנצח את נתניהו 24-22) אינם רלוונטיים. כרגע, אין תאריך לבחירות. מה שכן רלוונטי הוא המומנטום של לפיד. המגמה, הנמשכת מאז הבחירות האחרונות, של צמיחה באלקטורט שלו, ובעיקר במעמדו כטוען לכתר. לפני שנה-שנתיים האיש היה שווה 3% בסקרי ההתאמה לראשות ממשלה. עכשיו הוא מדגדג את נתניהו ומוביל בפער גדול לפני כל האחרים. הסקר השבוע מוטה, מכיוון שנערך בנקודת שפל של נתניהו, מיד אחרי הכניעה המבישה לחרדים בפרשת הרכבת, ואחרי שאמרנו את כל זה, אין ספק שלפיד נמצא בדרך הנכונה מבחינתו. הוא עוד לא ראש ממשלה, אבל האפשרות כבר לא נשמעת מופרכת. זה בקלפים, זה באוויר, יש באזז.

2. מה שתרצו

לפיד הבין שכל מה שהישראלים רוצים, זה שישמרו עליהם. הם מחפשים אבא. הוא הבין שבכל פעם שנתניהו מתייצב לאחד מנאומיו חוצבי הלהבות בקונגרס או באו"ם או באיפא"ק או איפשהו, עם ישראל מביט בו בעיניים נוצצות, בולע דמעה חנוקה ומתעטף בגאווה. כל השנה אנחנו מדברים על תאונות הדרכים ויוקר המחיה ומחירי הדירות והחינוך והבריאות ומה לא, אבל כשאנחנו הולכים לקלפי אנחנו בוחרים מישהו שיגן עלינו, יהיה מליץ היושר שלנו, יתרגם אותנו לאנגלית ויגער בגויים על מה שהם חושבים ואומרים עלינו. זה הכל.

לפיד בעצרת נגד ה-BDS בשטוקהולם. צילום: דוברות "יש עתיד"

לפיד בעצרת נגד ה-BDS בשטוקהולם. צילום: דוברות "יש עתיד"

אז כשלפיד נוסע לשוודיה ומקהיל שם כמה עשרות מפגינים ומכריח אותם לדקלם בקול רם "אנחנו אוהבים את ישראל", זה מחזה גרוטסקי שמעורר תחושת אי נוחות ונימול בכל הגוף, אבל זה בדיוק מה שהציבור הישראלי אוהב שנבחריו עושים. אז לפיד נשאב לתוך התפקיד הזה בצורה מושלמת, ומשחק אותו בטבעיות, ולדעתי אפילו די נהנה ממנו, בזמן שאנחנו סונטים בו ומתגוללים עליו במאמרים נוטפי ציניות. בסוף, בינינו לבינו, מי שיהיה ראש ממשלה (אולי) זה הוא.

מצד אחד, החיקוי שלו את נתניהו קרוב לשלמות. הוא אפילו חופר מנהרות בחצר האחורית של ביבי, מנהל מגעים צפופים עם דידי הררי לקראת הקמפיין הבא, ועם עוד כמה טאלנטים משמעותיים (מאור זגורי, למשל), וגם עם אסטרטגים ואנשי פרסום שעבדו פעם אצל נתניהו המקורי. מצד שני, הוא עובד קשה על הבידול הנכון מנתניהו: תיקון הנזק הנורא שביבי המקורי גרם ליחסים עם ארה"ב

, הפסקת ליבוי השנאה, היצרים והשיסוי בין השבטים החיים בישראל, שיקום מעמדה הבינלאומי של המדינה. לפיד לא משתלח באף אחד, גם לא בחרדים.

לנתניהו, האבטיפוס שלו, הוא נותן כבוד. צריך להודות לביבי על כל מה שעשה, הוא אומר. זה המודל שבו החליף בזמנו אהוד אולמרט את טדי קולק. רגישות ונחישות. מעכשיו ועד הבחירות הבאות לפיד לא יגיד שום דבר מסובך. הוא לא יסתבך בשום דבר מהותי. הוא ירחיב את המנעד הפוליטי שלו, את יכולת הקיבול שלו, עד אינסוף. הוא נולד בבית ימני, ועשה קריירה בתקשורת השמאלנית, אבל הוא בכלל איש מרכז, שרוצה גם לשמור על ירושלים (ולא נתניהו) מאוחדת, וגם לעשות שלום עם הערבים, גם להפריש חלה וגם לגייס חרדים, גם להקטין את הפערים והחמלה, וגם להגן על הבורגנים. מה שתרצו, יש בו.
איזה מין ראש ממשלה יהיה לפיד, אם וכאשר יהיה? קשה לדעת. הוא ישראלי טוב שבא בטוב, אין בו זדון והוא לא מאמין, כמו ביבי האמיתי, שעצם קיומו הוא תנאי להישרדות העם היהודי בציון. הוא חרוץ מאוד, לא נגוע בנהנתנות (למעט הרפתקה שחלפה עם סיגרים), לא חי על חשבון אף אחד ולא ימצוץ את קופת המדינה. הסיכוי שליהיא תהפוך לקוקייה נמוך ביותר.

יש בלפיד תכונות המזכירות את נתניהו, אבל יש ביניהם גם הפכים מוחלטים: נתניהו הוא ילד חוץ, אנדרדוג שנאבק כל חייו באלה שקיפחו אותו פעם, ורודפים אותו (לדעתו) היום. לפיד הוא בשר מבשרה של הישראליות. מעולם לא קופח, להפך. הוא בא מהמיינסטרים, לא היה דחוי ולא היה מוקצה. נסיך ישראלי מבטן ומלידה. וגם סוג של בן אדם נורמלי. הוא קצת מלא מעצמו וצריך לקוות שזה לא יחריף.

היתרון העיקרי שבו יש ללפיד יתרון עצום על נתניהו, הוא האנשים. מעגל האנשים הקרובים של ראש ממשלה הוא הקובע, בדרך כלל, את גורלו. איכותם של הנמצאים באקווריום, שתפקידם לבודד ולנקות את סביבת העבודה של ראש הממשלה, לאפשר לו לקבל החלטות, לאפשר לו לחשוב ולתפקד, היא קריטית. אצל נתניהו, בדרך כלל מדובר בנפולת של מזדנבים, שהתכונה העיקרית הנדרשת מהם היא לחלות את פניו של הבוס ולהפליג בשבחי הגברת גם אם מעירים אותם ב-2 בלילה (ומעירים). לפיד הצטיין עד היום בצוות הקרוב שלו (שלא מתחלף) וגם ברשימות שהרכיב לכנסת (כמעט כל פגיעה "בול"). המעטפת הזו אמורה לסייע לו להיכנס, אם וכאשר, לקודש הקודשים ולשרוד בו.

3 . המאגר של לפיד

כל מה שנכתב כאן נכון לעכשיו. זוהי "אמת לשעתה". אין בחירות כרגע, שום דבר לא רלוונטי, השחקנים עוד לא התייצבו על המגרש ואף אחד לא יודע מי נגד מי. עוד יכולה לקום מפלגת פליטי הליכוד עם כחלון וגדעון סער ובוגי גם ולחולל שמות בסקרים, אבל בזמן שהג'נטלמנים מנסים להתארגן ולמצוא את עצמם, לפיד דוהר. המומנטום שלו הוא עובדה, אם כי היא יכולה להתברר כזמנית.

לו היינו ערב בחירות, הייתי מנחש שאחת הססמאות של לפיד תהיה "לא תקום ממשלת שמאל". עפר שלח, מהמוכשרים שפקדו את הכנסת אי פעם, ימונה לאחראי על קולות הימאים באלסקה וישוגר לשם. יעקב פרי, אותו דבר רק באנטרקטיקה. המסר המדיני יהיה מעורפל, ציוני וממלכתי. לפיד לא ילך על נגטיב קמפיין נגד נתניהו. יש מי שיעשה את זה במקומו. הוא לא ילכלך את הידיים. הוא ינסה להיראות כמו ראש ממשלה. יהיו הרבה דגלי כחול-לבן והרבה מאוד ירושלים. הוא יתנהג בנימוס, ידבר על תקווה, על חזון, על שינוי, אבל לא דרמטי מדי. עכשיו, תארו לעצמכם שמספר 2 שלו יהיה גבי אשכנזי. או בני גנץ. במקרה כזה, השמיים הם הגבול.

"יישלח לגלות?", עפר שלח. צילום: פלאש 90

ועדיין, הכל ספקולציות. אשכנזי ממשיך להתחבט, אם כי הוא בקשר הדוק עם לפיד. הקשר ביניהם טוב יותר מכפי שהיה, אשכנזי מנסה לבדוק אם לפיד כשיר לעבודת צוות, או שמדובר בנרקיסיסט. ממצאים אין, עדיין. כשיהיה מה להודיע, הם יודיעו.

לפיד חייב לשמור על המחנה הציוני בפורמט הנוכחי. עם בוז'י מקרטע, יחימוביץ', פרץ ומרגלית מנטרלים זה את זה ורפיסות כללית. הוא מוכן לתת הרבה כדי שזו תהיה התמונה גם ערב הבחירות. 24 המנדטים של הרצוג הם המאגר הגדול שמשקה את לפיד. הוא מתפלל שהרצוג יישאר, שאף אחד לא יאזור אומץ לקחת על עצמו את האיש החולה של הפוליטיקה הישראלית ב-2016, הלא הוא המחנה הציוני.

בשיחה שהתקיימה בשבוע שעבר בין ח"כ איתן ברושי לראש עיריית תל אביב רון חולדאי, השמיע חולדאי כמה תהיות שחורות על עתיד "העבודה". יכול להיות שהיא סיימה את תפקידה ההיסטורי, הרהר ראש העיר בקול רם, יש מצב שבבחירות הבאות המפלגה פשוט תיעלם, והיא יותר מדי מזכירה את מרצ. חולדאי אמר את זה בעצב, אבל הוא יודע על מה הוא מדבר. לפיד מקווה מאוד שחולדאי, או מישהו מהסוג שלו, לא יחליט לקפוץ לביצה המתייבשת של המחנה הציוני ולהפיח בה חיים. לפיד לא מעוניין שאף אחד יאתגר את הרצוג.

4. עצים מיותרים

בג"ץ שם השבוע את "משבר הרכבת" במקום הנכון שבו הוא אמור היה להיות מלכתחילה: קטטת שיכורים בקרן הרחוב בין שני פוליטיקאים, תוך התעלמות מוחלטת מהחוק. לבנימין נתניהו לא הייתה סמכות להורות על עצירת העבודות ברכבת חמש דקות לפני כניסת השבת, ראש הסגל שלו יואב הורוביץ עבר על כל הכללים האפשריים כשנתן את ההוראה ואחר כך רץ להתראיין נגד נבחרי ציבור. העיקר שנתניהו הסביר לעיתונאים שבפניהם הרצה לאחרונה ש"הורוביץ היה בסיירת מטכ"ל וניהל את אוויס, אחר כך אומרים שאין לו ניסיון".

סיירת מטכ"ל זה טוב למודיעין, הרבה פחות לפוליטיקה, כפי שהוכיחו לאורך הדורות רבים מבוגריה. אוויס? הססמה של סוכנות הרכב הזו היא "אנחנו מנסים יותר" (We Try Harder). ובכן, מר הורוביץ, אתה צריך לנסות יותר. פוליטיקה זה מקצוע, בסביבת נתניהו אין היום אף אחד שמבין בזה. רן ברץ עושה רושם של איש מבריק, אבל זה לא לגמרי רלוונטי למסדרונות הפוליטיים. הורוביץ טירון, גרונר בא משום מקום, שאר התפקידים לא מאוישים. זו אחת הסיבות שבגללה ראינו מה שראינו בשבת האחרונה, ולך תדע מה נראה מחר.

"השלים סיבוב שלם", אריה דרעי. צילום: אבשלום ששוני

"השלים סיבוב שלם", אריה דרעי. צילום: אבשלום ששוני

מעולם לא פרץ כאן משבר הזוי כל כך, בעקבות אירועים שלא קרו. הרי העבודות הללו נמשכות מאז ומעולם, אין כאן שום דבר חדש למעט השתלשלות מקרית של מרפקים שנדחפו לפינות לא להם ואילצו גם את החרדים לטפס על עצים מיותרים עד שאריה דרעי הודיע באמצע השבוע שיסגור את כל מה שפתוח בשבת, ולקראת סוף השבוע הסביר שהחילונים הם שיקבעו איזו שבת תהיה להם ולא תהיה כאן מדינת הלכה. כך, תוך יומיים, השלים דרעי סיבוב מושלם של 360 מעלות וחזר לנקודה המדויקת שממנה יצא. כמו כולנו.

5. תעשיית השכתוב

בירושלים יש מוזיאון קטן, "מוזיאון ידידי ישראל" שמו. יאיר לפיד יאהב אותו. שמם של לא יהודים שפעלו למען העם היהודי והציונות מפואר שם במצגות, סרטים וממצאים נוספים. בסך הכל יוזמה חיובית ומקום איכותי.

במוצאי שבת שודרה על המוזיאון כתבה ב"רואים עולם" בערוץ הראשון, בהגשתו של יעקב אחימאיר. אחד הגיבורים המונצחים במוזיאון הוא סא"ל ג'ון פטרסון, קצין בריטי שהיה מפקד "גדוד נהגי הפרדות", שבו שירתו יהודים במלחמת העולם הראשונה. פטרסון היה ידיד גדול של היהודים והציונות. במוזיאון מוצגים סרטונים, ופטרסון עצמו מדובב על ידי שחקן מקצועי. במצגת, מספר פטרסון שהיה ידידם הקרוב של בנציון וצילה נתניהו, שהזמינו אותו להיות הסנדק של בנם הבכור, יוני. עד כאן הכל נכון. אבל אז מוסיף פטרסון ש"בנימין, אחיו הצעיר, היה ילד מבריק". גם זה נכון, אבל ג'ון פטרסון לא יכול היה לדעת את זה, כי נפטר שנתיים לפני ש"בנימין המבריק" נולד, בשנת 1947.

ג'ון הנרי פטרסון. צילום: ארכיון ז'בוטינסקי

ג'ון הנרי פטרסון. צילום: ארכיון ז'בוטינסקי

לכאורה, זה סיפור קטן, רכילותי, הזוי. מה אני מתעסק בו בכלל. אבל זו טעות. כי זה סיפור גדול, משמעותי, הזוי. עוד דוגמית קטנה, מתוך עשרות ומאות, על הטירוף שאופף את הציבוריות הישראלית סביב בניית המורשת של משפחת נתניהו ויצירת המיתוס, תוך שכתוב היסטורי והתאמת הנסיבות כשצריך. הרי המצגת הזו, והטקסט שנכתב עבורה, וההקלטה של שחקן שיגיד אותה, ושתילת הפרט הלכאורה שולי הזה בפיו של קצין בריטי אוהב ישראל, שנפטר לפני קרוב ל-70 שנה, כל זה קרה. מישהו ישב שם ואמר לשחקן כלשהו להקליט עובדה מחמיאה על ראש הממשלה, שלא הייתה ולא נבראה.

אגב, פטרסון עצמו נקבר בלוויה מיוחדת בארץ לפני שנתיים. נכדו, אלן פטרסון, היה אורח של "מכון ז'בוטינסקי" בישראל והביע את חלומו להביא את אפרו של סבא לקבורה במקום שאותו אהב. יוסי אחימאיר, ראש "מכון ז'בוטינסקי", הפעיל את קשריו והגיע עד נתניהו, שאף השתתף בלוויה ונשא בה נאום מרגש ("הסנדק" של צה"ל, הוא קרא לפטרסון). כל זה (באמת) מצוין וציוני ומחמם לב. עד שמגיעים לסיפור הקטנצ'יק הזה, השולי כל כך, ומבינים שבסוף יש גם נגיעת טירוף קטנה, עם מוטיבים שנלקחו ממקומות אחרים, שבהם התקשורת מחלה את פניו של המנהיג, מפארת ומהללת אותו כל ימות השנה, פן יבולע לה.

לא, אני לא חושב שאנחנו כבר בליגה של קוריאה הצפונית. הסיכוי שבסכסוך הבא ביניהם יורה נתניהו להוציא להורג את ישראל כ"ץ באמצעות ירי של תותח נ"מ, תוך אימוץ שיטת הניהול של קים ג'ונג און, אינו גבוה. מצד שני, אנחנו גולשים במדרון חלקלק ואי אפשר לדעת מתי ובאיזה נומך זה ייגמר.

6. ימי מילואים

בעוד כעשרה ימים יעלו לדוכן העדים האלופים עוזי דיין ודן ביטון, שמסרו חוות דעת מקצועיות לטובתו של אלאור אזריה, החייל היורה מחברון. תא"ל במילואים שמואל זכאי יעיד שמונה ימים אחריהם, בגלל חופשה משפחתית. בראיון שנתן לאריה אלדד ולי ב"רדיו ללא הפסקה", הביע ביטון פליאה על כך שהפרקליטות הצבאית גייסה תובע מהשוק הפרטי לצורך המשפט. הוא התכוון לעו"ד נדב ויסמן, שמוביל את התביעה ונחשב לאחד מטובי הליטיגטורים בישראל. נדמה לי שגם צוות ההגנה יסכים עם ההגדרה הזו, בעקבות אירועי הימים האחרונים בבית המשפט.

סגן הרמטכ"ל לשעבר עוזי דיין. צילום: מירי צחי

סגן הרמטכ"ל לשעבר עוזי דיין. צילום: מירי צחי

אני מניח שהאלוף במילואים ביטון שכח את הערעור במשפטו של סא"ל אסף רפלד. ביטון עצמו ישב בהרכב השופטים של הערעור הזה. התובע, במילואים, היה אותו נדב ויסמן. סא"ל רפלד הואשם בהתרשלות בנובמבר 2007, במסגרת אימון של גדוד המילואים שלו ברמת הגולן. ההתרשלות הזו הביאה למותו של סמ"ר אסף וקסמן, בהתהפכות נגמ"ש. רפלד הורשע וננזף. הוא ערער לבית הדין הצבאי לערעורים. נקבע הרכב מורחב, שבו ישבו ארבעה אלופים במילואים ותא"ל אחד. ביטון היה אחד מהם. ויסמן עשה שם עבודה וחקר, שתי וערב, עדי הגנה כאלוף גדי איזנקוט ואלוף ישי בר. בסופו של דבר, התביעה ניצחה. ערעורו של סא"ל רפלד נדחה. מדובר, אגב, בסגן אלוף מצטיין. ביטון חתום על פסק הדין שהרשיע אותו (תמך בהרשעה). ביטון לא העלה שום תהייה או תמיהה לאורך המשפט, איך זה שמגייסים תובע במילואים בדרגת סא"ל כדי לתבוע סא"ל מצטיין. לא רק שלא העיר הערה, גם הרשיע. עכשיו, בפרשת אזריה, שבה הפופוליזם חוגג, הוא פתאום מתפלא.

נדב ויסמן, סא"ל במילואים, לא מקבל שקל אחד על עבודתו. מי שמכיר את השוק יודע ששעה שלו עולה ללקוחותיו הון תועפות. אלה ימי מילואים. הוא יכול היה להתחמק מהמשפט הזה איכשהו, להגיד שהוא עסוק, להמציא תואנה זו או אחרת, אבל העדיף למלא את התפקיד שהוטל עליו. מקורביו מספרים שהוא עשה את זה ממניעים ציוניים. השאלה היא, מהם מניעיהם של שני האלופים והתת אלוף שהגישו חוות דעת לבית המשפט בתיק שבו חוות דעת מהסוג הזה כלל אינן רלוונטיות, שהרי התיק יקום או יפול על מה שהתחולל בראשו של אזריה ברגע הירייה במחבל, נקודה.

אצל ביטון, אפשר להבין שהוא זקוק לתשומת לב. עד פרשת אזריה לא ידענו שהיה אלוף כזה. אצל עוזי דיין זה הפופוליזם הקבוע. הוא עוד מתכנן לרוץ בפריימריז בליכוד, מכיוון שלא נכשל מספיק פעמים. שמואל זכאי? האיש הודח מהצבא על ידי משה (בוגי) יעלון, בשבתו כרמטכ"ל. יהיה מעניין בבית הדין הצבאי בקסטינה בשבועות הקרובים.

מי זה בא: לפיד הבין שכדי לנצח את ביבי צריך להיות ביבי

יו"ר יש עתיד אימץ את העיקרון והפך אותו לאמנות: צריך למדוד בכל רגע נתון את המכנה המשותף הרחב ביותר של האלקטורט ולהתבטא בהתאם