דווקא עכשיו, כשההספד מתבקש, המקלדת חורקת. פתאום נהיה קשה להספיד אותו. זה אמיתי? בשנים האחרונות הפך פרס לדמות גדולה מהחיים. הוא הרוויח את זה ביושר. מרחף מעלינו, בספירות אחרות לגמרי, היה פרס לתפאורת קבע של חיינו, למי שתמיד יהיה שם, כדי שנוכל להתרפק עליו, להתגעגע אליו או לזלזל בו ולגדף אותו. אתמול בערב התברר שאף אחד לא גדול מהחיים, אפילו לא פרס.
פעם, כשגורלו הפוליטי של פרס היה תלוי על כף המאזניים אצל מבקר המדינה, אמר מי שאמר במהלך שימוע שאם פרס יצטרך לפרוש מהחיים הפוליטיים, הוא ימות. בסופו של דבר, החליט המבקר לדון אותו לקולא. פרס לא פרש, ולא מת.
כל מי שמכיר אותו יודע שהוא כריש אנושי. קיומו תלוי באפשרותו להמשיך להתקדם קדימה. תמיד לחלום, תמיד לתכנן, תמיד לחשוב על האתגר הבא, לעולם לא להיכנע, לא להרים ידיים, לא להתייאש.
כשתמה הקדנציה שלו כנשיא המדינה, החלה הירידה. פרס מכור לאקשן, זקוק לאדרנלין, לקונפליקטים, ליריבים, למאבקים. בגיל 93, כשמסביב קורס חלום השלום, החלה הספירה לאחור. מי שדיבר איתו באותם ימים שמע טקסטים קשים, מרירים, עמוסי דאגה עמוקה לגורלה של המדינה, לעתידה, לכיוון שאליו מוליכים אותה מנהיגיה.
התרעות פיקוד העורף