לא היה, וספק אם יהיה, אדם מוספד יותר משמעון פרס בהיסטוריה של מדינת ישראל. הספדנו אותו שוב ושוב, ושוב, ופעם נוספת, ועוד פעם, אבל הוא לא שיתף פעולה עם מספידיו והתעקש להמשיך.
דווקא עכשיו, כשההספד מתבקש, המקלדת חורקת. פתאום נהיה קשה להספיד אותו. זה אמיתי? בשנים האחרונות הפך פרס לדמות גדולה מהחיים. הוא הרוויח את זה ביושר. מרחף מעלינו, בספירות אחרות לגמרי, היה פרס לתפאורת קבע של חיינו, למי שתמיד יהיה שם, כדי שנוכל להתרפק עליו, להתגעגע אליו או לזלזל בו ולגדף אותו. אתמול בערב התברר שאף אחד לא גדול מהחיים, אפילו לא פרס.
אין פינה בארץ הזו שלא ידעה את שמעון פרס. ידו הייתה בכל, ויד כל בו. אין מפעל שלא נקשר בו, בדרך כזו או אחרת. הוא היה כאן מהרגע הראשון, והתחלנו להאמין שיישאר עד הרגע האחרון. בחודשים האחרונים החל פרס להיראות בגילו. היא קפצה עליו בבת אחת, הזקנה. היה קשה לראות את זה ועוד יותר קשה להאמין בזה. יכול להיות שהוא בן תמותה? האם גם הפעם הוא יעשה קאמבק?
פעם, כשגורלו הפוליטי של פרס היה תלוי על כף המאזניים אצל מבקר המדינה, אמר מי שאמר במהלך שימוע שאם פרס יצטרך לפרוש מהחיים הפוליטיים, הוא ימות. בסופו של דבר, החליט המבקר לדון אותו לקולא. פרס לא פרש, ולא מת.
היה מכור לאקשן
כל מי שמכיר אותו יודע שהוא כריש אנושי. קיומו תלוי באפשרותו להמשיך להתקדם קדימה. תמיד לחלום, תמיד לתכנן, תמיד לחשוב על האתגר הבא, לעולם לא להיכנע, לא להרים ידיים, לא להתייאש.
כשתמה הקדנציה שלו כנשיא המדינה, החלה הירידה. פרס מכור לאקשן, זקוק לאדרנלין, לקונפליקטים, ליריבים, למאבקים. בגיל 93, כשמסביב קורס חלום השלום, החלה הספירה לאחור. מי שדיבר איתו באותם ימים שמע טקסטים קשים, מרירים, עמוסי דאגה עמוקה לגורלה של המדינה, לעתידה, לכיוון שאליו מוליכים אותה מנהיגיה.
הייאוש החל לכרסם בו. אפילו הוא לא הצליח למצוא חריץ כלשהו שדרכו תחדור קרן אור. אפילו הוא איבד את התקווה, ויחד איתה את רצון החיים. ביום השנה ה-23 של הסכם אוסלו, קרס שמעון פרס. הוא אפילו לא יכול להתנחם בעובדה שאוסלו קרס הרבה לפניו.