על כן, לצד מיטת חוליו של פרס, מתפללת לשלומו ולהחלמתו, שכבה אתמול מדינת ישראל הצעירה. ישראל שכבר איבדה את דוד בן-גוריון, ואת מנחם בגין, ואת יצחק רבין ואת אריאל שרון. מדינה שפרס הוא מה שנשאר ממנה. לא המדיסון שלה - אבל בהחלט הג'קסון. מי שכבר עמד על דעתו כשהמדינה נולדה, וכבר שימש בתפקיד - תפקיד חשוב יותר מזה של נער שליח בן 13 המתרוצץ בין יחידות מיליציה חמושות - לצדם ובצלם של האבות המייסדים.
בעוד זמן לא רב, כשנה וחצי שיחלפו כהרף עין, תחגוג ישראל את שנת ה-70 להקמתה, ושמעון פרס אותת לה בימים האחרונים שכבר אינה צעירה. הוא קיווה להיות מי שיזכה לשרטט לה גבולות סופיים, ובכך לסגור מעגל אחד בחייה - אך התקווה הזאת חמקה ממנו. חמקה מזמן. ישראל כבר אינה צעירה, אך אפילו דמותה הפיזית טרם גובשה לכדי מציאות של קבע. ספק אם יש בזה נחמה גדולה, אך גם אמריקה של ג'קסון לא קבעה את גבולותיה הסופיים בימיו, אלא רק כמה עשרות שנים לאחר מכן. ספק אם יש בזה נחמה גדולה, אך גם אמריקה של ג'קסון עוד לא בדיוק ידעה מי היא, ומה תהיה בהמשך, ועוד עמדו לפניה אתגרים קשים מנשוא של התמודדות עם בעיות של זהות ומהות.
מה קורה למדינה כאשר אינה צעירה עוד? היא משתחררת מכמה קיבעונות שליוו אותה כל עוד דור המייסדים השגיח, גם אם בעין חצי עצומה. היא גם מאבדת לא מעט. בעיקר היא מאבדת פרספקטיבה. זה ניכר בישראל של היום, שכבר מתקשה להיזכר מאין באה רק לפני זמן קצר, מתקשה להרגיש ברמת היומיום את גודל ההישגים שהשיגה, מתקשה להתרגש ממציאות חיים שלא היה אפשר אפילו לדמיין כשפרס עמד כאיש צעיר לצדו של בן-גוריון.
ובעצם, נראה שהיה אפשר לדמיין: עובדה, פרס הצליח לעשות זאת. הוא בעל החלומות - לעתים מופלאים, לעתים הזויים - המלווה אותנו מיום לידתנו. ואין קושי מורכב יותר, כואב יותר, מלראות את חלומותינו שרועים על מיטת בית החולים, מורדמים, מונשמים.
התרעות פיקוד העורף