כבר 12 שנים שאני מתאגרף. כמה פעמים בשבוע אני מגיע למועדון אגרוף שנמצא בלב תל אביב ומוציא אגרסיות. לא בעיטות, לא חניקות, לא נינג'ה אמריקאי עם סימונים באוויר בליווי קולות סיניים. אגרוף קלאסי. מרביץ לשק שעות, וכשנמאס, מרביץ לאחרים והם, ברוב חסדם, מכים בחזרה. חוטף באף, בגבה ובשפה. מדי פעם גם בביצים. איך הגעתי לספורט הזה? טעות. חיפשתי להתרענן ממכוני הכושר ונתקעתי. למה המשכתי? לא יודע. התמכרתי.
מי שיגיע לבקר במקום המדובר ימצא שהוא שונה מאוד מאותם מרכזי כושר מוכרים שבהם מגבות בוהקות, מיזוג אוויר וניחוחות לימונית ופטל העוטפים את המבקרים. המוטו כאן הפוך ובעיקרו הוא קורא לבאים ללכת הביתה אם לא נאה להם. בכניסה מקדם את פניך הבל לח שמורכב מתמהיל של זיעה גברית, עובש קל ופיח אגזוזים שעולה מהכביש. גם המקלחת מעוררת פחדי אקזמה כמוסים ורצון לדחות את שטיפת הגוף למועד מאוחר יותר. על המזרן עצמו מתנהלים זה לצד זה בסדר מופתי ובאגרסיביות פרועה טיפוסים מכל המגזרים, העדות והגילים. יש שם מתאגרף בן 74 שלא תרצו לפגוש בסמטה חשוכה, גברתנים שאחרי עשרות שנים בארץ עדיין מוגדרים כעולים חדשים וצעירים זועמים שחולמים יום אחד להיות אלופי עולם ובינתיים מסתובבים עם חוטם נפוח ומצח מדמם.
לפני חמש שנים, ברגע של היסח דעת, שוכנעתי לקחת חלק בקרב ראווה. בניגוד לסבבי האגרוף בתוך המועדון, הרעיון היה להופיע מול קהל בערב מהוגן ומאורגן למען החוויה ולטובת שמו של המקום. שקלתי עמוקות והסכמתי רק אחרי שבחנתי מקרוב את היריב המיועד. האדם שנבחר למשימה היה גרום, נוטה ליפול ובעל רזומה ראשוני מאוד בתחום הבוקס בפרט ובתחום הספורט בכלל. הדובדבן שבקצפת הגיע כשהתבשרתי שבשל נסיבות עגומות האדון כמעט חסר כבד לחלוטין ותנועותיו בהתאם. כדי לבדוק את הסחורה עשיתי עמו סיבוב קל בזירה מאולתרת וגיליתי שאכן מדובר בצלייגר. מתוך פנטזיות מרהיבות על ניצחון מוחץ ולמען האדרת מעמדי בקהילה פרסמתי בחוצות שהתגוששות ביני ובין אתלט–על עתידה להתקיים, ובהתאם התחלתי להתכונן לשעת השין כרוקי בימי תפארתו.
יומיים לפני המועד נקראתי לשיחה עם בעל המכון. כשמעיניו בקע צער עמוק הודיע לי שהמיוחל התעלף ואחרי בדיקה קצרה עלה שהכבד שלו התפורר לגמרי והוא בלתי כשיר בעליל. בתגובה גערתי בנושא הבשורה וטענתי ששמי הטוב עומד על הפרק ואראה בחומרה כל דחייה של הקטטה העתידית. אחרי חצי שעה שב עם חדשות משמחות. נמצא בחור אחר שיתפוס את מקומו של הספורטאי הפצוע. הובטח לי שאין מה לדאוג והתחליף חסר סיכוי לפחות כקודמו. "אל חשש. נדמה לי שיש לו אסתמה. אתה תפרק אותו", חתמנו את העסקה, לחצנו ידיים והמשכתי להיערך לקראת היום הגדול.
האירוע אורגן להפליא. הקהל מנה כמה מאות אנשים והזירה עוצבה למופת. הרגע הגורלי הגיע. הכרוז קרא בשמי. מלא ביטחון צעדתי לעבר מרכז הזירה. להפתעתי ההמון הרב שאמור היה לקבל את פני בפרחים ודברי הלל שרק לי בוז בקולי קולות. מאידך, כשכינויו של יריבי נהגה ברמקולים, פצחו ביציעים בקריאות עידוד וצהלה כאילו דוד המלך בכבודו ובעצמו הגיע.
הצלצול הזניק את שנינו. התייצבתי מול אותו צעיר, שאמור היה להיות מוגבל נשימתית, פיסח וחיגר, ולתדהמתי, גיליתי אדם שזז כפנתר. בנוסף לכך ידיו היו חסונות, בטנו עוטרה בריבועי ברזל וכל תנועותיו נעשו בחן אולימפי משודרג. מתוך מצוקה חבטתי בו ככל יכולתי. שלחתי מכות לראש, לגוף, לבטן ושוב לראש. אבל הוא בשלו, סירב ליפול והמשיך לנוע בנחישות. בתום הסיבוב הראשון הריאה שלי קרסה, הרגליים ביקשו לנוח בג'קוזי ובראשי עברו מחשבות כמו: "מה אתה עושה פה, אידיוט? לך הביתה. הוא יפרק לך את התחת". פניתי למאמן האחראי ודרשתי חד–משמעית שיעצור הכל כדי שישבני ופני יישארו בצורתם המקורית. הוא חייך ודחף אותי בחזרה לאקשן. במצוקתי דרשתי מהשופט לסיים את המפגש. הוא סירב. מתוך מצוקה ובניגוד גמור לפרוטוקול המוכר שחררתי אגרוף לבטנו. הוא הביט בי ואמר: "בלי שטויות. תמשיך". במקביל הפך יריבי ממקרה סעד לכאורה לרמבו והוריד עלי מכות רציפות בעוצמת תותח מהגיהינום. לפתי, חיבקתי, צעקתי, אך ללא הועיל. וגרוע מזה. אחרי כל מכה שלו הקהל השתלהב וקללות שאפילו שופטי כדורגל בכירים לא ספגו - הוטחו לעברי. מתוך כעס וייאוש עשיתי את המעשה הטבעי ונגחתי ביריבי בסגנון ראסייה קלאסית. פעמיים. משלא הגיעה האתנחתה המתבקשת, התחזיתי ליעל ארד והטלתיו בצורת איפון. בתום שלושה סיבובים נקבע באופן נחרץ שהפסדתי. בכבוד רמוס דידיתי לביתי. האירוע הפך עם הזמן למיתולוגי, ושנים אחר כך צחקו או פחדו ממני בכל פעם שעליתי לאימון.
השבוע, בזמן שהחלפתי מהלומות עם פרטנר מזדמן, קרא לעברי אחד המאמנים ובדק אם הגיע הזמן לעשות שוב קרב פומבי. "מי היריב?" שאלתי כבעל ניסיון. "אל תדאג, הוא לא ברמה שלך. הוא אומנם נראה בכושר, אבל תאמין לי, שאין לך מה לדאוג, אתה תפרק אותו".