אנחנו נכנסים לישורת האחרונה של חודש אלול. זמן קריטי ביהדות. קדושה ופחד מרחפים באוויר. החרדה מעירה את הציבור בשעות הקטנות של הלילה. רבים אצים לבתי הכנסת לבקש סליחה מבורא עולם על הרע שנצבר בשנה שחלפה. היות שאצלנו לא עושים משהו בלי לדרוש תמורה, לצד תחנוני המחילה, המתפללים האדוקים מוסיפים גם לחישה קטנה לאל הכל יכול שיואיל נא בטובו להכניס אותם לאזור החיובי של הדין וחשבון ואם גם אפשר, שיביא שנה טובה, בלי מלחמות, פיגועים, קנסות ופיטורים.
אף שאיני רוצה להצטרף לכנופיות החרם למיניהן ולשוברים שתיקה, אני חש דחף וחובה בלתי נשלטים להפוך למלשין לשעת חירום ולהסב את תשומת לב מלאכי עליון לתופעת ראש השנה. אם יש מישהו למעלה שבאמת שוקל ובודק והוא טוב מוחלט כדברי הפילוסופים, אני קורא לו להפסיק מיד להיות פראייר ורחמן. השם יתברך, חדל מללכת שולל אחרי היבבות שלנו. שמע, אנחנו עם קשה עורף ותחמן שאין דברים. חזור להיות נוקם ונוטר ואל תישבר לנו כמו אובמה, אחרת שוב יעשו עליך סיבוב.
בכל שנה כשמגיע המועד הזה, כולנו הופכים פתאומית לצדיקים גמורים, מעלים תמונות מהכותל לאינסטגרם בתוספת הכיתוב "כמה קדושה", מפוצצים את הפייסבוק בפוסטים של אהבה, מחילה וברכות גלובליות ושוכחים איזה טיפוסים חרא היינו עד ממש לא מזמן. החשש שלי הוא שבעקבות התפילות והחנופה, אתה שוב תתרכך ותחליק לנו שלל עוונות ופשעים. המונה יתאפס, לא נלמד כלום ובתום החגים נחזור להיות סוררים ומניאקים זה לזה, ואתה תתקשה להבין איך העם שהיה עד לפני כמה רגעים מתוק להפליא הפך שוב לעדר חוטא. כולי תקווה שתשמע את קריאתי ואולי הפעם תעזור לנו להשתנות.
הבט רגע על מנהג המתנות בחגים. בחייך, ממש עכשיו אלפים טרודים בטרפת קניות ותלושים. בשמים, טוחן משמשים, חולץ פקקים חשמלי בוואקום ושאר טובין שאף אחד לא ממש רוצה, נרכשים באלפים. ההמונים מבזבזים מכספם ומעבירים, לא מאהבה, אלא לשם מירוק המצפון. במקום להיות בני משפחה וחברים טובים יותר מעמיסים בשי נוסף ומיותר. ובסוף, בתום החגים, כשייחשף האוברדראפט הנוראי, נזעק כולנו שהמדינה הזאת ממוטטת את מעמד הביניים, נסנן קללה פנימית ונביט בפירוט הוצאות כרטיס האשראי בלי להבין למה ואיך העזנו להוציא 1,200 שקל על פמוטי כסף וחולצות ריאל מדריד במידה אקסטרה סמול שהוענקו לשני ילדיו של בן הדוד החמישי ששמו לא זכור לנו בבירור ויש הטוענים שהוא בכלל לא מהמשפחה.
אחרי החג לא נותר דבר מהנתינה
בשבועות הללו כולם מכניסים יד לכיס ותורמים למען מעוטי יכולת, שמצוקתם הולכת ומחריפה. בסופר, ברשתות החברתיות ודרך הטלפון פתאום כולם נדיבים. בימי החול רומסים את העני, גוזלים מהזקן, מהנכה, מהזר ומתרפסים בפני העשיר. משר האוצר ועד הביטוח הלאומי. אבל ברגע שנדמה לחמסנים שעינו של הבורא פקוחה, הכל משתנה. החמדן הופך לצדיק, והפריץ למלא חמלה. מי שטוען שזו שעתה של ארץ ישראל היפה טועה. אחרי החג לא נותר דבר מהנתינה ומההדדיות. בתבונה פיתחנו מנגנון מתוחכם שמאפשר להמשיך להכחיש את המצב הנורא סביבנו תוך טפיחה צדקנית על השכם. התרומה הרגעית מחטאת, לפחות בעיני עצמנו, את הנשמה בלי לטפל בבעיות הקשות באומץ וביסודיות.
ואם בענייני צדיקים עסקינן, בעוד ימים מספר המטוסים לאומן יחלו להמריא בקצב מסחרר, כשבבטנם אברכים מודלקים שלא יפסיקו לרקוד, מאמינים צנועים שאספו את שארית כספם למען גאולה ועבריינים עמוסי כסף שחור וקעקועים שידלגו בין קדושת הקבר לבתי הזונות של קייב. אישית, אני סקרן באשר לטיסה לאומן. אבל המחשבה שאהיה חלק מעיסה כלכלית הדוניסטית שבינה ובין טוהר יש מעט מאוד מרתיעה אותי. ועם כל הכבוד לאחוות הטבילה במקווה המקומי, סביר להניח שלמרות האגדה המרהיבה, רבי נחמן לא יטרח לשלוף אף עבריין, רוצח, אנס ועושק מלהבות הגיהינום, אפילו אם הוא חתם קבע במתחם הקבר ומתפלל נון-סטופ.
נדמה לי שהסליחה שאנחנו צריכים לבקש מבורא עולם היא לא על המעשים האיומים שעשינו בשנה החולפת או על עוולות כלפי שכנינו, אלא על הצביעות וההתחסדות שפשתה בנו. ב"הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי הצבועים מהלכים בעולם הבא כשלגופם ברדסי עופרת. הם נעים בכאב, עד שהמשקל והשקר מכניע אותם. לא רחוק מהם נמצאים זורעי מחלוקת שגופם שסוע. לא חברה סימפתית. הבעיה היא שהתחלנו להאדיר את הבלוף שבנינו תוך התעלמות מאחריותנו למצוקה שסובבת אותנו. הישועה שאנחנו מסדרים לעצמנו בחגים תוך שימוש במסכת שקרים הפכה לריטואל ריק שמעורר בנו תקוות לכך שמעשינו הרעים יישכחו. בפועל ברור לנו שזה לא המצב, אבל עיצבנו את זה כל כך טוב עד שכבר קשה להרפות. סביר להניח שבסוף בורא עולם יגלה את התרמית, מה שאומר שאם לא נשתנה, שוב תיפול עלינו שנה דפוקה.