1. אובמה ונתניהו

בנימין נתניהו וברק אובמה משולים לבני זוג שכל תקופת נישואיהם ניהלו מאבק גירושים מכוער. המפגש האחרון ביניהם השבוע היה טקס החתימה על הסכם הפרידה. מה הפלא שבאופן נדיר היא לא כללה, כמקובל, גם שיחה בארבע עיניים. מקורבי השניים לא העזו להשתעשע במחשבה להשאיר אותם לבד, זה עם זה. הידיעה שהם מורשים להיפרד זה מזה סוף־סוף, גרמה להם להיראות נינוחים ומחויכים כל כך זה לזה. היחסים ביניהם היו הרי אסון לאורך כל הדרך. לא הייתה להם תקופת חיזור, לא ירח דבש, מעט מאוד רגעים של חסד. מסלול ההתרסקות היה ברור כמעט מהרגע הראשון.

עכשיו, במבט לאחור, לא שנאה היא הרגש המוביל בין השניים. אובמה הוא דג קר, ענייני להחריד. נתניהו קר עוד יותר, רגשות הם לא הצד החזק שלו. שניהם בעיקר נושמים לרווחה. הבוז שהם רוחשים זה לזה, הדדי. האכזבה שהנחילו אחד לשני, מתואמת לגמרי. נתניהו מקונן על מר גורלו: עד רגע זה הוא לא זכה לעבוד מול נשיא רפובליקני אפילו דקה אחת, ואם יתמזל מזלו ויזכה בקרוב, יקראו לנשיא הזה דונלד טראמפ, חייזר מוזר שאפילו שלדון אדלסון כבר הודיע שלא יתרום לו אפילו פני אחד בקמפיין. אובמה לא ציפה מנתניהו לגדולות ונצורות, אבל טעה בהערכת המצב והיה בטוח שיוכל לכופף אותו. אובמה לא ידע שלמנהיגים מהסוג של נתניהו אין חוליות עמוד שדרה. הם מתכופפים ומזדקפים על בסיס יומי. עד שאתה מבין את זה, הקדנציה נגמרת.

רשמית, המאבק בין השניים הסתיים בתיקו. אובמה הביס את ביבי בסוגיה האיראנית, ביבי ניצח את אובמה בנושא הפלסטיני. כל זה, בטווח הקצר. בראייה ארוכת טווח, אי אפשר לדעת. ההיסטוריה יכולה להפוך את הניצחון האמריקאי בנושא הגרעין האיראני לתבוסה ניצחת, כנ"ל בעניין הפלסטיני: ההתבצרות בסטטוס קוו וקבורת החמור של רעיון שתי המדינות, שני ההישגים של נתניהו, יכולים להתברר בעתיד כתבוסתה הסופית של הציונות. על זה יכתבו כבר היסטוריונים, לא בעלי טור. דבר אחד בטוח: התוצאה הייתה יכולה להיות טובה יותר והתשומות שהייתה ישראל יכולה לקבל מאובמה היו יכולות להיות משמעותיות בהרבה.

הנוסחה הבסיסית הייתה "בושהר תמורת יצהר". אתה, אמר אובמה לביבי, תלך לקראתי בנושא הפלסטיני, ואני אלך לקראתך בנושא האיראני. אם נתניהו היה מנהיג, ולא מונהג, הוא יכול היה לשכנע את הנשיא בכנות כוונותיו בנושא הפלסטיני (כמו שברק, שרון ואולמרט עשו לפניו) ולזכות למקום של כבוד בתוך חדר המו"מ מול איראן. נתניהו העדיף לשמור על קואליציות, לקרוץ למתנחלים ולקדש את ההישרדות הפוליטית. מפח הנפש שהנחיל לאובמה בנושא הפלסטיני, הקרין ישירות על הנושא האיראני. אחר כך, הוסיף נתניהו חטא (יוהרה) על פשע, ולא ירד מהעץ בזמן. הוא יכול היה להגיע להבנה אסטרטגית עמוקה וכתובה עם האמריקאים לו השכיל להפסיק את הג'יהאד נגד הסכם הגרעין בזמן. עכשיו הוא מכלה את האנרגיות שלו במאמץ לשתול בציבוריות הישראלית את ההבנה השקרית שהסכם הסיוע החדש עם ארה"ב הוא הישג היסטורי. האמת היא, שהוא בכייה לדורות.

ממש לא בטוח שהפגישה השבוע בין אובמה לנתניהו היא המפגש האחרון ביניהם. "אתה תמיד תהיה אורח רצוי בישראל, ברק", אמר לו נתניהו. מתברר שהכל יחסי. ביבי התכוון כנראה לכך שברק אובמה יהיה רצוי כאן יותר מברק אהוד (שניהם מתגוררים באמריקה). אסור לשכוח שאובמה הוא איש צעיר, בקושי בן 55. בניגוד לתדמיתו בקרב הישראלים, הפופולריות שלו באמריקה נוסקת. בסקר האחרון זכה ל־58% תמיכה, שיעור אסטרונומי לנשיא בדמדומי כהונתו. רעייתו, מישל, פופולרית עוד יותר ממנו ואף אחד לא יפול בוושינגטון משום כיסא אם בעוד ארבע או שמונה שנים יגיע תורה.

אובמה לא מתכוון להיעלם במחשכים או לכלות את ימיו במשחקי גולף. הוא כאן כדי להישאר. הוא לא ייעלם כמו שני הג'ורג' בושים. הוא נשיא דמוקרט, והדוגמה שלו היא שני הנשיאים הדמוקרטים החיים, ג'ימי קרטר וביל קלינטון. קרטר האכיל אותנו מרורים רבים בעשורים האחרונים. אם הילרי קלינטון תנצח בבחירות, אובמה יראה בנשיאות שלה את הקדנציה השלישית שלו. הוא ישחק תפקיד, הוא יהיה פעיל, הוא ישמיע דעה והוא יסתובב בעולם. סביר להניח שיפגוש גם את נתניהו.

מי ששמע את נאומו של אובמה בעצרת האו"ם השבוע, הבין שוב את סגולותיו ותפיסותיו של הנשיא השחור הראשון: יש לו תפיסת עולם סדורה, הוא איש אופטימי, הוא רבגוני, עמוס אנרגיות וכוונות ואין לו כוונה להתפוגג. הוא כבר זכה בפרס נובל, וכאזרח חופשי מורא איפא"ק, הקונגרס והתורמים היהודים לא יהיה רלוונטי עבורו. הוא לא יהיה מוקף חגורה של אנשי סוד יהודים, כפי שהיה בשמונה השנים האחרונות. מי שיישארו שם לידו יהיו בעיקר שתיים: ואלרי ג'ארט וסוזן רייס. אולי גם דן שפירו, שנהנה מאמונו המלא של הנשיא. בלשכת ראש הממשלה שתי אלה לא מתויגות בקלסר הידידותי. להפך.

השאלה הבוערת יותר היא מה יעשה אובמה בזמן שנותר ובעיקר בחלון הזמנים בין הבחירות לבין עזיבתו את הבית הלבן. מבחינת נתניהו, זה לא חלון אלא חרך ירי. אובמה יכול ללכת בגדול ולא להטיל וטו על היוזמה הצרפתית במועצת הביטחון, מה שיכול לשנות אסטרטגית את מצבה של ישראל לרעה (בעיני הימין). הוא יכול ללכת בקטן ולשאת נאום מורשת ופרמטרים נשיאותיים חדשים למזרח התיכון, מה שיגדיר מחדש את הסכסוך ואת הדרכים ליישובו (כפי שקלינטון עשה בשנת 2000). הוא גם יכול לא לעשות כלום.

את ההחלטה יקבל אובמה אחרי שנדע מי י/תהיה הנשיא/ה הבא/ה של ארה"ב. אם טראמפ ייבחר, סיכוי טוב שאובמה יקדיח את התבשיל וילך למהלך הגדול, או הקטן. אם קלינטון תנצח, אובמה יתייעץ איתה. הוא לא ינחית עליה שום דבר. השאלה היא, מה הילרי תרצה. יש הסבורים שהנשיאה תעדיף שקודמה יהיה זה שיוציא את הערמונים מהאש. אחר כך היא תוכל להתנצל ולהגיד שזו "ירושת אובמה". גם הילרי לא סובלת מאהבה מוגזמת לנתניהו, כידוע. אבל למה לה להסתבך עם המחוקקים בקונגרס, עם איפא"ק ועם הכסף היהודי? זה הכל אובמה, היא תגיד, אני קיבלתי את זה מוכן, אין לי ברירה. יש כאלה שסבורים שהיא לא תרצה שהוא יכבול את ידיה בשום תחום, כולל התחום הישראלי־פלסטיני.

מה שבטוח זה, שבינתיים היא בעיקר רוצה לנצח את טראמפ. משימה שנראתה טבעית וקלה עד לפני כמה שבועות, והופכת לפתע לגדולה מכפי מידותיה. אם היא תנצח, יהיה לה מעט מאוד זמן להחליט. אם אני נתניהו, זה בדיוק הזמן להדק את הקשר עם חיים סבן, אחד האנשים הקרובים ביותר לקלינטונים עלי אדמות. אם יש גיים צ'יינג'ר או שובר שוויון באותם ימים נוראים שבין הזמנים, זהו סבן.

2. ליברמן ואיזנקוט

צמד נוסף בכותרות הם שר הביטחון והרמטכ"ל. מערכת יחסים מוזרה בין שני עופות מוזרים שעליה דובר רבות בשבועות האחרונים. לכאורה, אביגדור (איווט) ליברמן וגדי איזנקוט הם דבר והיפוכו. שמן ומים. המציאות מורכבת וחיובית יותר מהמתואר בתקשורת. כן, יש מתחים. לא, אין דם רע (בינתיים), ושניהם יודעים מצוין את המחירים שישלמו אם וכאשר ייקלעו למדרון החלקלק. ליברמן לא רוצה לגמור כמו אהוד ברק, ואיזנקוט לא רוצה לעבור מה שעבר גבי אשכנזי. נדמה לי שהסטטוס קוו ביניהם פשוט: אתה תיתן לי לעשות מה שאני רוצה (אומר הרמטכ"ל לשר), ואתה תיתן לי להגיד מה שבראש שלי (אומר השר לרמטכ"ל).

ובמילים אחרות: ליברמן מעניק לאיזנקוט חופש פעולה מוחלט בתוך צה"ל. מזמן לא היה כאן רמטכ"ל משוחרר וחופשי כל כך. לא טוב לבו המפורסם של איווט הוא הגורם לכך, אלא אדישותו וחוסר הסבלנות שלו לעניינים לוגיסטיים, טכניים ובירוקרטיים. הוא לא מתעניין במינויים, בתוכניות רב־שנתיות, באימונים, ברכש או בכל שאר האופרציות שעליהן מכלה רמטכ"ל ממוצע את ימיו ולילותיו. איזנקוט חופשי ומאושר ברוב התחומים.

אבל אז מגיעה "הודעת משרד הביטחון" שפורסמה בעוד הרמטכ"ל שב מביקור מוצלח מאוד בארה"ב, ומבעירה את החזית בין ישראל לאמריקאים. מה עשה הרמטכ"ל? כלום. "הוא בלע את הלשון", סיפר אז אחד ממקורביו. ואחר כך מגיעה ההצהרה המוזרה של שר הביטחון על כך שאסור להתערב בשיקול דעתו של בית הדין הצבאי מחד, ומערכת הביטחון תעמוד לצדו של החייל אלאור אזריה גם אם יורשע בדין, מאידך. ליברמן אמר בעצם דבר והיפוכו. מה משמעות "עמידה לצד" החייל היורה? אין לה כל משמעות, זולת אפקט אלקטורלי והיאחזות של ליברמן בקהל בוחריו, שצמח במהירות בימיו האופוזיציוניים ומאיים לחזור ולצנוח מרגע ששב אל המנוחה ואל הנחלה בתוך האוהל המיניסטריוני.

במטה הכללי מביטים על השר החדש כעל חייזר בצבעים זרחניים שנחת לפתע באמצע הסלון הקולקטיבי. מצד אחד, הם מעריכים את האינטליגנציה, יכולת הניתוח והמגננה שהוא מעניק להם נגד התקפות מימין (בעיקר מצד נפתלי בנט). מצד שני, הם לא באמת מבינים את העוויתות הפתאומיות שתוקפות את השר, ללא אזהרה מוקדמת. ליברמן הוא אדם שאי אפשר לחזות מראש את התנהגותו. את הראיון הראשון שלו מאז כניסתו לתפקיד העניק לערוץ 20, אצל מקורבו שרון גל. באותה נשימה היה בו האומץ להגיד בקול רם שעמונה לא תוכל להישאר במיקומה הנוכחי, נקודה. מה יקרה בהמשך, כשליברמן יתפוס ביטחון? כרגיל, אין לדעת.

בסך הכל, אומרים אנשיהם של השר והרמטכ"ל, יחסיהם תקינים פלוס. אם זה תלוי רק בשניהם, הם יסתדרו מצוין זה עם זה לכל אורך הקדנציה של כל אחד מהם (לא ברור איזו מהן תיגמר קודם). איזנקוט מכיר את הצרכים הפוליטיים של השר שלו, ומנסה להכיל גם את האמירות הבעייתיות. ליברמן, מצדו, לומד את מגבלות הכוח. הוא חזר בו והתנצל מאותה הודעה נגד האמריקאים, הוא מבין שבהתייחסות לחמאס יש מקום גם לקצת צניעות, הוא מודע היטב לכך שכיבוש עזה מסובך קצת יותר מהתלהמות בטלוויזיה.

כשליברמן הצהיר שלא הופתע ממה שגילה על כורסת שר הביטחון, הוא לא מדייק. הוא הופתע מאוד, אולי אפילו נדהם. זה קורה לכל אזרח שנקלע לכורסה הזו. אתה נחשף בבת אחת לעוצמה הבלתי נתפסת של המדינה היהודית, אבל לומד גם על מגבלותיה. ליברמן עוד לא קיבל את ההחלטה האמיתית מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: להתבגר ולהפוך למבוגר האחראי האזורי, או להמשיך להתפרע בהתקוטטות על שברי המנדטים מצד ימין. זו אחת הסיבות לכך שהוא לא מבחין בין גיבוי לחייל שטעה, לבין חיפוי על חייל שעשה דין לעצמו ופשע. נדמה לי, שבסוף הוא יבין.

שר הביטחון ליברמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

שר הביטחון ליברמן. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

3. ברק ואשכנזי

התרחיש שפורסם בשבוע שעבר ב"הארץ" ועיקרו חבירה מפתיעה בין גבי אשכנזי לאהוד ברק, לצורך הפלתו של נתניהו, עורר באזז במערכת הפוליטית. אין ספק שברק במשחק. הוא לא הכריז על קאמבק, אבל הוא בעיצומו. הוא העמיד את עצמו למכרז פומבי: כל הקודם זוכה. מי שיציע לו קודם את תפקיד שר הביטחון בממשלה הבאה, יקבל אותו בתצורה הנוכחית: חד, ממוקד, מזוקן ומאורגן סביב מטרה אחת - לשים קץ לשלטון נתניהו.

ברק עשה כאן בשבועיים מה שבוז'י לא מצליח לעשות בשנתיים. הוא מכיר מקרוב את הבטן הרכה של ביבי ונהנה להלום בה. הוא זיהה ואקום ונשאב לתוכו בעוצמה מסחררת. כשיאיר לפיד עסוק בלהיות הביבי הבא ויצחק הרצוג מנסה נואשות להתחבר לביבי הזה, ברק הוא האנטי־ביבי הקלאסי. הוא רעב להכרה ולתשומת לב, משתוקק לחזור ללב המילייה שהקיא אותו לאחר החבירה המגוחכת לנתניהו ומבצע החיסול המטורלל נגד אשכנזי.

אני לא לגמרי פוסל את האפשרות שהוא זה ששתל בלבם או דמיונם של כמה עיתונאים את תסריט הפיוס עם אשכנזי והקמת המסגרת המרכזית המשותפת. ברק הוא איש של תחבולות, הטעיות והסחות. הוא קר מזג באופן בלתי אנושי, בעורקיו אין דם (כנראה וויסקי משובח), הוא "היט־מן" (מחסל) מושלם. הבעיה היא, שהתוכניות שלו בדרך כלל מתוחכמות יותר מהמציאות שהן אמורים להשתלב בתוכה. ועדיין, מכולם הוא זה שהכי מפחיד את נתניהו.

שאלתי השבוע את אשכנזי איך יגיב אם ברק ירים לו טלפון בסגנון מה שתואר באותו תסריט עיתונאי. אז ככה: אחרי כל האנחות והתהיות, אשכנזי לא פוסל פגישה עם ברק. אם כי, הוא גם לא משתוקק אליה או דוהר לקראתה. "אני לא בטוח שזה יכול לקרות, יש משמעות למה שעבר בינינו", אומר הרמטכ"ל לשעבר. "כרגע אני לא רואה תוחלת גדולה לפגישה כזו".

כל אחד יכול לראות בתשובה האשכנזית־קלאסית הזו מה שירצה. מצד אחד, הוא אומר במפורש שאין לו אמון בברק האדם. מצד שני, הוא לא פוסל שום דבר, כולל פגישה (בצדק). אשכנזי יודע מצוין למה ברק מסוגל. הוא חווה את זה על בשרו. מצד שני, יש בינו לבין ברק הרבה יותר נקודות משותפות מכפי שזה נראה, ויש אינטרס אחד משותף עמוק ועליון: שניהם, צברים בני הארץ הזו שהשקיעו עשרות שנים בביטחונה, יודעים עד כמה חיוני להחליף את נתניהו כקברניט. שניהם בשר מבשרו של המילייה הביטחוני והאליטה. נתניהו יישאר לנצח ילד חוץ נרדף שמתמודד כנגד כל הסיכויים.

כמה חבל שהחבירה הדמיונית הזו בין השניים לא הגיעה בזמנה הראוי, לפני חמש שנים, לקראת פרישתו של אשכנזי מהרמטכ"לות. כמה מוזר שגורמים שגיבו והריעו בהתלהבות לכל מה שעולל אז שר הביטחון ברק לרמטכ"ל אשכנזי, מזדעקים עכשיו מול "רמיסת הצבא על ידי שר הביטחון" כשמדובר בליברמן.

אנשים שמכירים את ברק מספרים שאחד הדברים שפוצצו אותו בעניין נתניהו, היה מינויו של אביחי מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. ברק השקיע אנרגיה במניעת המינוי הזה (כפי שהשקיע אנרגיה במניעת מינויו של איזנקוט לרמטכ"ל, תמיר פרדו לראש המוסד וכו'), לשווא. הוא דיבר עם נתניהו, הוא דיבר גם עם איילת שקד. צחוק הגורל הוא, שבישורת האחרונה נתניהו לא תמך במינויו של מנדלבליט ליועמ"ש. אבל ברק לא מאמין בתיאוריה הזו.

הפלטפורמה הסבירה ביותר שיש לו כרגע היא עמיר פרץ. כן, אחרי כל מה שקרה ביניהם ואחרי ההדחה המשפילה של פרץ בידי ברק ב־2007, הדיבור קיים. על פי אחד התרחישים, פרץ יכריז כי ברק יהיה מועמדו לשר הביטחון (בלי להיות חבר כנסת) אם וכאשר יזכה בראשות העבודה. מה הסיכויים שזה יקרה? נאמר זאת כך: קודם שפרץ יהיה יו"ר מפלגת העבודה, אחר כך נראה.

ברק ואשכנזי בזמנים אחרים. צילום: דובר צה"ל

ברק ואשכנזי בזמנים אחרים. צילום: דובר צה"ל

4. נוהל חניבעל

25 חברי כנסת של הליכוד חתמו על עצומה שקוראת לחקיקת "חוק ההסדרה" שיתעלם מפסיקת בג"ץ הסופית וישאיר את עמונה על מקומה (קרקע פלסטינית פרטית). לחוק הזה אין שום היתכנות. חוץ מכמה משיחים מטעם עצמם בימין הקיצוני, כולם יודעים את זה: ליברמן, בנט, שקד, נתניהו ורוב רובם של החותמים על העצומה. אין לחוק הזה סיכוי לעבור בכנסת (כולנו תפיל אותו), אין לו את תמיכת ראש הממשלה, הוא לא יעמוד במבחן בג"ץ, ואם יתעלם מבג"ץ, פירוש הדבר מלחמת עולם שיפוטית שתוציא את ישראל ממשפחת העמים הנורמליים ותצרף אותה לקבוצה הצפון קוריאנית.

אז למה הם חתמו? כמעט כל שרי הליכוד, יו"ר הכנסת (שפעם אחר פעם מוכיח שאינו מצליח להתרומם למעמד ממלכתי), חלק ניכר מהם יודעים שהחתימה פיקטיבית, שאין לה שום ערך, שהיא מגחיכה אותם, את מעמדם, את מפלגתם. האמיצים הבודדים שלא חתמו הם צחי הנגבי וחברי הכנסת בני בגין, אבי דיכטר וענת ברקו. הנגבי מפגין אומץ ניכר כשהוא אומר את הדברים ללא כחל ושרק: אני לא חותם על עצומות, כי אני שר בממשלה ותפקידי לבצע, לא להפגין. חוץ מזה, אני לא חושב שהחוק הזה נכון. המדיניות הישראלית תמיד הייתה לא לבנות יישובים על קרקע פרטית ואין סיבה להיכנס עכשיו לעימות עם בג"ץ על הסוגיה הזו. נושא עמונה יוסדר, משקיעים בו אנרגיה רבה, באמצעות העתקה למקום חלופי. זה הפתרון היחיד, כולם יודעים את זה.

שאלתי את הנגבי אם הוא לא מפחד. ממה יש לי לפחד, ענה. מאובדן תמיכה בין המתפקדים ובמרכז הליכוד, אמרתי. לא, אמר הנגבי, אני מייצג את הרוב. התמונה האמיתית היא שרוב חברי הליכוד וגם חברי המרכז יודעים את האמת. בכנס הפוליטי שערכתי לאחרונה, שהיו בו 1,300 תומכים, אמרתי את הדברים בקול רם וזכיתי לתשואות. אז למה 25 ח"כים ושרים חתמו על זה, שאלתי אותו. תשאל אותם, ענה. הנגבי לא יגיד את זה, ואולי הוא גם לא חושב את זה, אבל מפלגת השלטון הישראלית נחטפה על ידי קבוצה קיצונית בהרבה ממצביעיה. צריך להכריז "נוהל חניבעל" על הליכוד ולהיכנס למו"מ עם החוטפים. אולי במקרה הזה הם יסכימו לדבר איתנו על עסקה (בניגוד לחמאס, שמסרב בינתיים).

5. פעמי הסתיו

בשבוע שעבר שיגרה ח"כ סתיו שפיר מכתב ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. המכתב היה נוקב, אך גם מנומס וענייני. שפיר ביקשה ממנדלבליט להשעות את עצמו מקבלת החלטות בנושא הבדיקה נגד בנימין נתניהו, לאור העובדה ששימש ארבע שנים מזכיר הממשלה, היה מינוי אמון אישי של נתניהו וקיים איתו מערכת יחסים וכפיפות קרובה ואינטנסיבית. לעניות דעתי, דרישה לגיטימית לגמרי.

הבעיה היא, שככל שהיא ואחרים ניסו, אף חבר כנסת נוסף לא הסכים להצטרף לדרישה הזו. מבין כל 23 הח"כים במחנה הציוני, 11 הח"כים ביש עתיד, 5 הח"כים במרצ וה־13 של הרשימה המשותפת, איש לא הסכים לסכן את נפשו בהרגזת היועץ המשפטי ולעשות מעשה אופוזיציוני מתבקש, הגיוני ומדוד. בכל פעם שתשאלו את עצמכם איך יכול להיות שאין לנתניהו אלטרנטיבה, תיזכרו בסיפור הזה.

תיקי העדויות, הראיות והמסמכים שהצטברו אצל היועץ המשפטי בעניין נתניהו לא ייגנזו. בסופו של דבר, הדברים יפורסמו, בדרך זו או אחרת. יבוא יום שבו יצטרך הציבור לשפוט את השערורייה הזו, שבה כנראה סוגר היועץ תיקים שהביאו לחקירה באזהרה בכל המקרים הקודמים נגד כל ראשי הממשלה, ראשי הערים, השרים והח"כים, חוץ מאשר הקדוש נתניהו. עוד נידרש לסוגיה הזו, וגם לטיוח שקדם לה, בתקופת היועץ הקודם. כנאמר, אחרי החגים.

6. מס נתניהו

מעטים מכירים את חוש ההומור של שר האוצר משה כחלון. האיש, שנראה מעט יבשושי כלפי חוץ, ניחן בהומור משובח, לפעמים אפילו הומור מקאברי. דוגמאות? לא חסר. כוונתו בתקציב הקודם לחוקק מס ירושה, הייתה מעין בדיחה פרטית. הוא ידע שאין למס ירושה שום סיכוי. תקרת המס, הסכום שממנו תתחיל המדינה להשתתף בעיזבון, הייתה נמוכה יותר מהשווי המוערך של משפחת נתניהו. היה ברור שזה לא יקרה. ואכן, זה לא קרה. מס הירושה נפח את נשמתו, אף על פי שכחלון היה די נחוש לחוקק אותו.

הפעם מדובר במס על דירה שלישית. נדמה לי שלמשפחת נתניהו יש שלוש או ארבע דירות. כלומר, שוב יש כאן ניסיון להתגנב לכיסה של המשפחה המלכותית, מעשה שלא יעלה על הדעת, שהרי הם הורגלו להתגנב לכיס שלנו, ולא להפך. והנה, ראו זה פלא, גורמים בכירים בקואליציה מנסים להתנקש גם במס הזה. אומרים האומרים, שהוא לא יקום ולא יהיה. אומרים הכחלונים, נחכה ונראה. אם הייתי צריך להמר על צד, הייתי מהמר על הצד המנצח.

7. צ'יפריאני

התמונה שאתם רואים כאן צולמה השבוע, ב"צ'יפריאני", אחת ממסעדות היוקרה המבוקשות והיקרות יותר בניו יורק, משכנם של עשירי ושועי העיר לדורותיהם. מיותר להוסיף שלא מדובר במסעדה כשרה. להפך. זכותו של הזוג נתניהו לזמן איכות באיזו מסעדה שהם רוצים. אם נתעלם לרגע מהשאלה הקבועה (מי שילם את החשבון?), נותר נושא הכשרות. לתפיסתי, ראש הממשלה צריך להגיד לציבור את האמת בשקיפות מלאה. אריאל שרון, למשל, הודה בחיבתו לשרצים ומאכלי טריפה למיניהם (אצלו, מדובר היה בכל המינים). כזה היה שרון וככזה הוא הציג את עצמו, גם לחרדים. הם, מצדם, כיבדו אותו על כך.

הזוג נתניהו במסעדת היוקרה

אצל נתניהו הסיפור אחר: הוא עוטה אצטלה של תלמיד חכם שוויתר על חיי פרישות בלימוד תורה וגמרא רק למען הצלת עם ישראל. הוא טוען שהוא שומר מסורת, מקפיד על כשרות, שוזר "בעזרת השם" בכל משפט שני ומתחזק "חוג תנ"ך" על שם חותנו ז"ל במשכן ראש הממשלה. הבעיה היא שכל זה מצג שווא. אילו היה נתניהו אומר בפה מלא (שרימפס) את האמת, אולי היו מכבדים אותו קצת יותר.

האמת פשוטה: הוא חילוני להכעיס, אולי אפילו אתיאיסט, שרואה בכל גינוני הדת שטויות במיץ עגבניות, זולל שרצים וחובב מאכלים שכל קשר בינם לבין כשרות מקרי בהחלט. אבל כמו בכל שאר התחומים (מדיני, פוליטי וכו'), נתניהו מקפיד ליצור מציאות מדומה ומתקשה לעמוד מאחורי האידיאולוגיה האמיתית שלו. חבל.

bencaspit5@gmail.com

יחסינו לאן: לא בטוח שהקרב בין נתניהו לאובמה הסתיים

השאלה הבוערת היא מה יעשה הנשיא בנושא הפלסטיני עד שיעזוב את הבית הלבן. וגם: מה חושב גבי אשכנזי על תסריט חבירה אפשרי לאהוד ברק?