כשהייתי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית, היה ידוע שיש מילה אחת שתגרום לך לקבל תרופת הרגעה. כל שהיית צריך זה ללכת לאחות ולהגיד לה שאתה ב״אי שקט״ והיא מיד הייתה פותחת את ארון התרופות ומביאה לך תרופת הרגעה (קלונקס/קסנקס/לוריוואן/ואבן/ואליום). "אי שקט", זו הייתה מילת המפתח שאמורה לסלול את דרכך אל הצלילה המענגת תחת השפעת תרופות ההרגעה. כמובן שאני כמעט כל יום הייתי הולך לעמדת האחיות ואומר את מילת המפתח. אבל תמיד כשהאחיות ראו אותי, הן חייכו ואמרו לי: ״ליאור, אתה בסדר גמור, אתה לא צריך שום דבר, אתה בכלל לא שייך לכאן״. בתגובה אמרתי להן שזה לא יפה להגיד לי דבר כזה כי גם מחוץ למחלקה, בעולם הנורמלי, אנשים אומרים לי בדיוק את אותו הדבר, כך שזה רק מבלבל אותי וגורם לי להרגיש שאני לא שייך לשום מקום.

״אתן יודעות מה זה לחיות ולהרגיש לא שייך כל הזמן?״, שאלתי אותן. ״אתן יודעות מה זה לחיות בידיעה שאתה יותר מדי נורמלי למחלקה הפסיכיאטרית ויותר מדי משוגע לעולם הנורמלי?״. אך הן היו מחייכות ואומרות לי ״הכל בראש שלך, ליאור, לך תעשן סיגריה בחוץ או משהו״.

עבר כבר עשור שלם מאז שהייתי מאושפז, אבל עדיין אני חש פעמים רבות שאני רוצה ללכת לעמדת האחיות ולהגיד להן שאני נמצא באי שקט. במיוחד בעת האחרונה אני חש כך. האמת היא שככל שהחיים שלך מסתדרים וככל שאתה גדל וצומח והופך לאדם מסודר ומאורגן, כך גדלים הסיכויים שלך לחוש את אותו אי שקט. ככל שאתה משייט יותר במסלול החיים הבורגני וצובר ריהוט, מכשירים אלקטרוניים, ילדים, כרטיסי אשראי, כלי רכב, פוליסות ביטוח, נקודות במועדון הנוסע המתמיד של חברות התעופה, כך אתה נלכד יותר במלכודת האי שקט.



לכן לא מפתיע שכל כך הרבה אנשים מאוכלוסיית העולם המערבי נוטלים תרופות פסיכיאטריות מסוגים שונים. נדמה לי שהמחקר הרציני האחרון הצביע על כך שמדובר ב־60% (בעיקר תרופות אנטי־דיכאוניות כמו ציפרלקס ופרוזאק). אותי זה לא מפתיע, כי העולם הזה לא ממש משאיר לך ברירה אלא להיכנס לאי שקט אחד גדול.

אנחנו חיים בעולם עם פרדוקס טכנולוגי מדהים. לכאורה ההתקדמות הטכנולוגית אמורה לסדר לנו יותר ויותר שקט וקלות בחיים, אבל למעשה היא פועלת ההפך. נדמה שככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך יש לנו פחות זמן ויותר אי שקט. אני לא רוצה להיכנס לפרטים שבמסגרתם אסביר איך המעבר של הבנקים לדיגיטל רק סיבך את העניינים, ואיך פעם, כשהייתי ילד ולא היו טלפונים סלולריים ורשתות חברתיות, היינו הרבה יותר מדויקים ומחויבים ולרגע לא הרגשנו שיש לנו בעיה בתקשורת.

אחד הדברים הנפלאים במחלקה הפסיכיאטרית הוא שאסור להכניס לשם מכשירים סלולריים. והאמת היא שרק משום שמאושפזים נדרשים להשיל מעליהם את הנייד בכניסה למחלקה הם כבר מוצאים מעט איזון נפשי שהיה חסר להם. זו דעתי.

למעשה, בעולם המודרני אתה נאלץ להיות ללא נייד בשתי סיטואציות: כשאתה נכנס למחלקה פסיכיאטרית וכשאתה מבקר אצל רופא השיניים. נדמה שקליניקות של רופאי שיניים ומחלקות פסיכיאטריות הן מקומות המפלט היחידים שנותרו בעולמנו. ולכן בתור מי שזכה בנפש רדופה ובשיניים בעייתיות, אני מרגיש בר מזל.

אבל אולי אני מטיל יותר מדי אשמה על הטכנולוגיה, ובעצם זה בעיקר העובדה שהפכתי לאדם בוגר - על כל המשתמע מכך - שמוציאה אותי מאיזון. אולי אני לא כשיר לתפקד כאדם בוגר בעולם המודרני. לעתים אני מסתכל על אנשים שחולפים מולי ברחוב, ואומר לעצמי שהם בטח מצליחים להתמודד בכבוד עם הרעש הפרוצדורלי הזה שהעולם מייצר. הם נראים לי אנשים שהעולם הזה לא עושה להם כאב ראש. “הם בטח מתמודדים בקלות עם החישובים של מי יחזיר את הילד מהגן ובכמה תשלומים לשלם את הארנונה, והאם לנסות לתקן את הסתימה בכיור בעצמך או להזמין אינסטלטור שבטח יקרע לך את הצורה במחיר", אני אומר לעצמי בקנאה כשאני רואה אותם.

אני זוכר את אותם ימים כשהייתי זרוק בתוך דירת חדר וחצי בארלוזורוב והעולם סביבי היה מעורפל ומבולבל ולא היה לי כלום בחיים. לא הייתי מחויב לשום דבר, הכל חלף לידי במקריות, אף אחד לא ציפה ממני לכלום ואני לא ציפיתי מאף אחד לשום דבר. האדישות הייתה מקסימלית והסידורים היו מינימליים.
שלא תבינו אותי לא נכון, זה היה חרא, אבל לפעמים נדמה לי שהחרא האותנטי הזה עדיף על החרא הסינתטי שבו אני חי כיום.