מעבר להיותה מדיניות לא מוסרית שכל כולה הפעלת אלימות נגד אוכלוסייה שאינה אחראית לפיגועים, הרי שבכל הנוגע להר הבית הוכחה המדיניות הזאת כהרסנית ביותר. בחגי תשרי 2014, חודש אחרי סיום צוק איתן ושלושה חודשים אחרי הירצחו של מוחמד אבו ח’דיר, החלה האלימות הנרחבת בעיר לדעוך.
אלא שסגירת הר הבית בפני נשים מוסלמיות וגברים מתחת לגיל 50 לאורך ימים רבים בחגי תשרי הביאה לגל של פיגועים רצחניים. ב-2015 הביאה הטלת הגבלות הכניסה הקולקטיביות באופן מיידי להתפרצות אלימה שהתפתחה במהירות לפיגועי הסכינים היומיומיים. מנגד, היענותה של ישראל לדרישת ירדן להסיר את ההגבלות הקולקטיביות הביאה לדעיכת גל האלימות ב-2014 ואילו ב-2015, מרגע שישראל חדלה להשתמש בהגבלות הקולקטיביות נשמר השקט בהר הבית גם כששאר העיר תססה.
לכאורה, הדברים הברורים הללו מובנים הן בפיקוד המשטרה והן בדרג הפוליטי. אלא שכביטוי לתמיכתו בפעילי המקדש החליט השר לביטחון הפנים גלעד ארדן להגדיל את מספר היהודים המבקרים בהר. אם לפני שנה שמרה המשטרה על כמות של 60 מבקרים יהודים ביום, הרי שמאז הוגדל המספר בהתמדה.
המשטרה מצדה כבר הוכיחה שלשם קידום ביקורי יהודים בהר היא גם תשנה באופן חד-צדדי את הסדר הנהוג בו. כך היה לקראת סוף הרמדאן כאשר, בניגוד לעבר, אפשרה המשטרה כניסה של לא-מוסלמים בתקופה שמתפללים מוסלמים רבים מהרגיל נוהגים להתפלל ולצום במתחם. המשטרה התעקשה על כניסת לא-מוסלמים למרות המחאה האלימה שפרצה - וחזרה בה רק אחרי יומיים של אלימות.
כל אלו הם סימנים מדאיגים לכך שהמשטרה עלולה להיכנע ללחצים ולהטיל הגבלות על כניסת מוסלמים במהלך חגי תשרי כדי לאפשר כניסה מוגברת של יהודים לאורך שלושה שבועות רצופים. מהלך כזה יוצג מן הסתם כ”כורח ביטחוני”. בפועל, מניעת כניסה ממוסלמים כדי להכניס מבקרים יהודים אינה עולה בקנה אחד עם המתבקש מהסטטוס-קוו. התוצאות עלולות להיות שידור חוזר של אירועי הדמים של השנתיים האחרונות.
התרעות פיקוד העורף