בשנתיים האחרונות היה ברור שהוא דועך. סיום נשיאותו, התפוגגות חלום השלום, כל אלה נתנו בו אותותיהם. פרס חייב עניין, אקשן, מאבקים ומטרות. הוא חי על אדרנלין. כשהעניין יורד, האקשן נחלש, המאבקים אבודים והמטרות מתרחקות, הגיל מתחיל לעשות את שלו. הוא המשיך להתרוצץ מסביב לעולם, נאחז בכל הכוח בקצב הרגיל, בלוח הזמנים העמוס לכאורה, אבל מנוע הבעירה הפנימי שלו החל לזייף.
עד השנייה האחרונה נשאר שמעון פרס המאהב הגדול והרומנטי ביותר של המדינה היהודית. הוא היה אדם יצרי, הוא היה פוליטיקאי קטן, הוא ידע לשנוא ואהב לנקום ולנטור, אבל מעל כל אלה התנוססה, כמו מגדלור עצום, אהבתו היוקדת למפעל הציוני. המפעל הזה ימשיך גם אחריו, אבל זה לא באמת יהיה אותו הדבר. אוהביו וגם שונאיו יודו שהיה בו משהו מיוחד, דבר מה נוסף שהפך אותו למי שהוא, מהרגע הראשון, לאורך כל הדרך.
התרעות פיקוד העורף