יש משהו מנחם ביכולתו של העם הזה להתרפק ולהתאחד סביב דמות כל כך מורכבת ולא שטוחה כמו שמעון פרס המנוח. אדם רווי סתירות וניגודים, גדול מהחיים, אבל גם קטנוני כמוהם. ברוך כישרונות ועתיר חולשות, שהגיע להישגים כבירים ונחל כישלונות צורבים, שברבות משנות חייו נחשף לתהומות השנאה של החברה הישראלית ובבלותו - הייתה לו עדנה ואהבה.
לא היה חותר טוב ממנו ב־50 השנים האחרונות, נחוש ועיקש ורואה אופקים רחבים ומעבר להם. אבל למרות החתירה המתמדת, הניסיון שאין שני לו, למרות החזון המתחדש כל הזמן, הצליח להגיע רק פעמיים לעמדת המנהיג, ולאחוז בה לזמן קצר בלבד. האיש שהיה שם תמיד, לפני כולנו, מעולם לא זכה באמון המלא של הציבור הישראלי להוביל אותו.
אולי בגלל זה היה קל למוקיריו מימין ומשמאל להתאחד השבוע סביב דמותו. האיש שביצר את עובדת קיומנו כאן בדימונה, בתעשייה האווירית וברפאל; הוא גם האיש שבמו ידיו תקע את היתדות למפעל ההתנחלויות, שמאיים היום על עתידנו כמדינה יהודית. רק כמה שנים אחר כך, כמו עוף החול, המציא את עצמו מחדש והפך לסמל של מחנה השלום.
לא היה בתולדות מדינת ישראל אדם בעל הספק עשייה אדיר כזה, שכל חייו הם מסכת של תשוקה בלתי נדלית למעשים ולידע. בין רשימת הישגיו הארוכה, שפורטה באריכות ביומיים האחרונים, הוצנע מקומו של מה שיכול היה להיות ההישג הגדול ביותר של חייו ושל מדינת ישראל: הסכם לונדון.
ההסכמות שהשיג עם המלך חוסיין ב־1987, יכלו להביא סוף מוקדם לסכסוך עם הפלסטינים ולכיבוש הישראלי של יהודה ושומרון; יכלו לחסוך שתי אינתיפאדות ומי יודע עוד כמה גלי טרור; ולהעלות את יחסי ישראל עם האזור על פסים אחרים לגמרי. נדמה שאת ההסכם האידילי, שאז נדחה בתוקף על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר, היו מקבלים כיום בשתי ידיים גם חברי הליכוד. אבל אז הרכין פרס ראש בפני סירובו של שמיר, האינתיפאדה פרצה תוך חצי שנה, והאופציה הירדנית הלכה לעולמה.
עד כמה שהרחיק לחלום, בסוף היו אלה יריביו הפוליטיים שהביאו את הישגי השלום: מנחם בגין ז"ל עם מצרים ויצחק רבין ז"ל עם ירדן. פרס זכה שעל שמו יירשם דווקא הסכם אוסלו המפוקפק, שהעניק לו את פרס נובל. גם את ההחלטה הנועזת מאין כמוה, על היציאה למבצע אנטבה קיבל בחסות ראש הממשלה רבין. בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה קבע הישג אדיר בהדברת האינפלציה ובהבראת הכלכלה הישראלית, אבל גם זה לא הספיק לו כדי לנצח בבחירות הבאות.
תאווה שלא יודעת שובע
בגיל 84 סוף־סוף ניצח, בפעם הראשונה בצורה ברורה ומוחלטת, והתמנה לתפקיד חייו: נשיא המדינה. אז יכלו אנשי מחנה השלום לסלוח לו על ההתנחלויות ואנשי הימין לסלוח לו על ש"נתן להם רובים". בתפקיד הייצוגי, ללא סמכות אמיתית, יכול היה פרס להיות מה שתמיד רצינו: פנים יפות, נאורות ושוחרות שלום, שייצגו אותנו בעולם וישחררו אותנו כאן מהצורך לחפש באמת עתיד טוב יותר. הוא התקבל בכבוד מלכים בטרקליני אירופה, ואנחנו יכולנו בינתיים לבצר את ההתנחלויות, להנציח את הכיבוש ולהתדרדר לפוליטיקה של שנאה, שלא מתיימרת אפילו להציע תקווה.
מילות ההספד שנשאו אתמול מעל קברו רק גימדו את המספידים. איש מהם לא חלם עשירית מחלומותיו של פרס, לא כל שכן זכה להגשים אותם. מעניין מה הם חשבו כשליוו למנוחת עולמים אדם שהמצבה שלו צרה מהכיל את רשימת הישגיו. מה אומר לעצמו בנו של ההיסטוריון, שמציין כבר עשר שנים לכהונתו כראש ממשלה בישראל? איזה הישג יירשם בהיסטוריה על שמו? אפילו את הסכם אוסלו של פרס, המשוקץ בפיו, הוא לא העז לבטל ואף תרם למימושו.
לרבים נראה פרס על־אנושי, בחריצות האינסופית שלו ובהתמדה הבלתי נלאית, אבל קסמו היה בשילוב שבין החזון המגביה ראות לבין הגשמיות האנושית: היכולת להתפעל מיופיה של אישה, להתענג על כוס בירה גם בשעת בוקר, והתאווה שלא יודעת שובע לחברת בני אדם ולאהבתם.
מאחורי כל אלה היה שכל חד שלא הפסיק ללמוד. לפני כמה חודשים זכיתי לראיין אותו בפני קבוצה של מנהלים בכירים מחברות מרחבי העולם. במשך שעה ורבע הציג האיש המבוגר הזה חזון חד וצלול לחינוך ילדים: לימוד קריאה וכתיבה לפעוטות, לימוד שפה שנייה בגיל הגן, ניצול מרבי של היכולות הקוגניטיביות של בני אדם צעירים. אני בטוח שכמוני, כל הנוכחים המשיכו להרהר בדבריו הנבונים עוד הרבה אחרי המפגש. הוא היה אחת הדמויות החיוניות בחיינו הציבוריים וזכה לכך שכמעט עד יומו האחרון לא איבד מהחיוניות ומהחן שלו.
לא התייתמנו היום כפי שהתייתמנו כשנרצח יצחק רבין או כשנרדם אריאל שרון. פרס אומנם כיהן כראש הממשלה שלוש שנים, אבל החברה הישראלית לא באמת ראתה בו מנהיג. הוא היה האלטר אגו שלנו, אישיות להתקשט בה בחוץ ובלבד שלא באמת נקבל החלטות בבית. אבל כן איבדנו את הפסאדה, את היכולת להסתתר מאחורי האישיות הגדולה והייצוגית שלו.
עכשיו נותרנו במערומינו, לבד מול המראה הלאומית והעולמית. ערב הימים הנוראים וחשבון הנפש יש לנו ברירה: האם נמשיך להתבוסס בחפירות חיינו, או שנמשיך בדרכו של שמעון פרס ונזכור את דברי שלמה המלך כי באין חזון - ייפרע עם.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10