צמרת צה"ל מנסה להעביר את החיילים סדנת אילוף דרך אלאור אזריה

הבעיה של הצבא בהתמודדות עם תואמי אזריה היא ההיסטוריה של צה"ל. כולל אירועי עבר שמדממים ירי בלתי מוצדק, או בלשון בלתי מכובסת מעשי רצח, חלקם קבוצתיים - שכידוע כבר היו בהיסטוריה של צה"ל. מסתבר שזה לא עובד. צה"ל ומדינת ישראל של היום עדיין אינם מסוגלים לעכל אירועי עבר של רצח שבויים ואזרחים חסרי אונים.

ההיסטוריה המדממת הזו מתכתבת ישירות עם אירועי הירי החריגים היום, והחשבון שייפתח עשוי להוביל הישר למלחמת השחרור, ולך תסביר שבאותם ימים זה היה אנחנו או הם והיום זה חיילים מוסתים. טקסי היטהרות, כולל סליחה על פשעי עבר, קורים על רקע הסכם שלום בדומה לדרום אפריקה. בישראל של היום, אני חושש שפשעי עבר עוד יוכרו כמעשי גבורה, ראו תומכי אזריה ורחבעם זאבי.

הנכון הוא שמשפט אזריה לא היה קורה בטמפרטורת רתיחה ציבורית אלמלא מצלמות בצלם. משהפך הסרטון גלובלי וויראלי, הוא פגש את הרצון (הכן, אני מאמין) של צמרת צה"ל לשים קץ לאווירת הציד הפרוע של חיילים מפוחדים, בלתי מקצועיים או מוסתים.

למטכ"ל אין בעיה להתעלם ממסיתים פוליטיים ודתיים, בין אם הם ליברמן, לפיד או רבני השטחים. לטובת המטכ"ל עומד חלק ניכר ממערכת המשפט שעדיין לא נגוע בלאומנות דתית, ציבור שפוי, תקשורת די אוהדת את הרעיון (החתרני...) שאסור להרוג ללא הצדקה, וחרב דמוקלס בבית הדין הבינלאומי בהאג. הצבא הוא כמובן מחוץ לתחום הפוליטי בלה בלה, אבל אותו ה"כמובן" יודע שבצה"ל יש לא מעט אנשים שסבורים שהגל הימני־לאומני אוכל כל חלקה טובה, והדרך להתמודד מולו היא במישור הפוליטי והציבורי.

לכן משפט אזריה הוא הכלי הנכון להתמודד עם הגל הלאומני, אבל לא די בו. אני מניח שחייל על כל בלטה זו תשובה אחת, ולפתוח עיניים גם בגב זו תשובה מבצעית נוספת. צעיף משוכפץ למניעת דקירות בצוואר עתיד להפוך לפריט אופנה מגניב, וגם חידוד נוהלי פתיחה באש חשובים כמו כיסוי מודיעיני והתרעתי של זירות נגועות. הכי חשובים הם האימונים הרלוונטיים לפיגועי בודדים.

מח"ט הנח"ל הבהיר השבוע (YNET) ליאיר לפיד ולאביגדור ליברמן את החשוב מכל: "אני לא מצפה מחייל שירוקן מחסנית על דוקר, ואני לא מצפה שחייל שמזהה את האיום מטווח של חמישה־שבעה מטרים יהרוג אם הוא יכול לעשות זאת בפעולה אחרת, כמו בעיטה או כדור ליד או כדור ברגל" (מה שהבין כל חייל נורמטיבי כבר לפני שנה כשהחלה אינתיפאדת הילדות). אלא שלא כל חייל מסוגל להפעיל שיקול דעת וקור רוח כשהוא מזהה סכנה או סכנה לכאורה. הדרך של הצבא, כל צבא, להפעיל חיילים ביעילות, היא לאלף אותם לפעול על אוטומט.

כל יחידות צה"ל בשטחים, לא רק המובחרות, עוברות בתקופה אחרונה מעין אימונים, שבהם חיילים אמורים להגיב במהירות וביעילות על תקיפות אישיות, סכינאים או ירי. המושג הפופולרי ביותר הוא "חתירה למגע" ואחריו "וידוא הריגה". את וידוא ההריגה צריך להרוג מהר ככל האפשר, והוא תקף רק למקרי חיסול מאושרים בידי הדרג המדיני. צה"ל, שעושה מאמץ להתנקות, חייב להוציא אותו ממילון המונחים, ואני מקווה ששופטי אזריה יבהירו מה ההבדל בין סכנה ברורה ומיידית לבין רצח או התעללות בגווייה.

חתירה למגע היא מרכיב הכרחי אבל יש בו פרצה בעייתית: מצד אחד הצבא רוצה חיילים אמיצים שילכו ראש בקיר האש, מצד שני האימון לחתירה למגע בתנאי הזירה שבה מתפקדים כיום חיילי צה"ל מחייב פעולה אישית על אוטומט. כלומר אימון, אימון, אימון, עד לדרגה של אילוף אינסטינקטיבי.

אני לא יודע לאיזו רזולוציה של אימון פרט יורדים בכל היחידות הצה"ליות בשטחים, אבל הצצה מקרית לתחום האפל של אימון־אילוף סיפקה כתבת יומן בערוץ 2. ראש מועצת ג'וליס סלמן עאמר ירה ווידא הריגה באזרח שניסה להכות אותו. עאמר, סא"ל במילואים, עסק באבטחה ובאימון לוחמים לסיכול פעילות טרוריסטים. חברו לעסקים שהתראיין לערוץ 2 אמר: "אני משוכנע שסלמן פעל על אוטומט ווידא הריגה, והוא אפילו לא יזכור מה עשה ('בלקאאוט')". ואכן, עורך דינו של סלמן אישר שתחילה הוא כלל לא זכר מה אירע וזה לא היה טריק הגנתי.

האימונים שסלמן וחברו העבירו לקליינטים שלהם בצה"ל וברחבי העולם מושתתים על מה שלמדו ולימדו בצה"ל ובמערכות הביטחון, ואימון מעין זה עלול להפוך את החייל למכונת הרג. כדי שצבא לא יתפרע, יש מעליו סמכות אזרחית. אלא שליברמן עוסק בשכלול דרקוני של גזרות ענישה קולקטיבית (ההברקה היצירתית האחרונה: סגירת עסקים שלא מנעו פעילות של מפגע בודד בשכונתם) מה שתורם להעלאת המתח, שמדרבן פיגועים העשויים להיגרר לירי בעייתי, וכך זה יימשך עד שתופל הממשלה, אינשאללה השתא בעגלא ובזמן קריב ואז זו תהיה ממש שנה טובה.