גם בשנה טובה, גם בשנה פחות טובה, כולנו – כל מי שחי – מזדקן בשנה. גילו של האדם הפרטי עולה בשנה, גילה של המדינה עולה בשנה. זה הכלל, אך מסתבר שיש יוצאים מן הכלל: החברה הישראלית, כך לפחות היה נדמה השנה, לא הזדקנה, אלא נסוגה לאחור. אולי בשנה, אולי ביותר משנה, לגיל אינפנטילי יותר. לרגעים נדמתה כצעירה וחסרת אחריות בנוסח גיל ההתבגרות. לרגעים נדמתה כמתפנקת ומייללת כילד. לעתים נדמתה כתינוק. ממלמלת הברות חסרות פשר. נדרשת להשגחה מתמדת.

דוגמאות יש למכביר. באחרונות שבהן – אם לא התחולל עוד סקנדל בין זמן הכתיבה לזמן הפרסום - שערוריית המשורר והשרה בטקס חלוקת פרסי אופיר. הנה, פרובוקציה מיוזעת בנוסח גיל הנעורים. צד אחד בחר להקריא שיר שלא זה מקומו (מעניין כשלעצמו, אבל לא בהקשר הזה), בלי ספק כדי לחולל מהומה. צד אחר בחר לחולל מהומה, בלי ספק כדי לזכות בקצת כפיים. למי שמתקשה בדחיית סיפוקים - גם זו פונקציה של גיל – זה היה אירוע מתגמל. באנו, הרגזנו, התעטפנו בצדקנות. כל מורה בכל תיכון פוגש התנהגות כזאת פעם־פעמיים בשבוע.

והנה עוד אחת: יזם נמרץ שדחוף לו לקיים מופע של שירת גברים בלבד דווקא בכיכר העיר של תל אביב. מופע של צדיקות בעיר החטאים, הנזקקת לתשובה ביום הכיפורים, כנראה משום שנשים מזמרות בה בשאר השנה. מולו ליברלים חרוצים, שמוכנים בלי קושי לסבול את שירתו של מי שמבקש לאכול את בשרם, אך לא את שירתו של מי שמבקש לקיים אירוע שאינו לפי טעמם. אלה עוטים הבעת היתממות: בסך הכל רצינו לשיר. אלה עוטים הבעת זעזוע: לא נאפשר הדרת נשים. גיל ההתבגרות הוא גיל קשה. הנפש סוערת, הטיעונים לא סדורים, הגבולות לא ברורים. נדרשות מידה של סבלנות ומידה של הומור כדי להביט במתבגרים הזועפים בשוויון נפש.






* * *

השנה החולפת הייתה שנה שכולה פצעוני התבגרות כאלה, הצומחים ומתפוצצים. שנת החצ׳קונים. נדמה ששום פצע כואב באמת לא נפער בה. נדמה ששום ויכוח גדול באמת לא הוכרע בה. האמנים עוד לא למדו שום דבר, והשרה רגב גם היא לא למדה שום דבר, ואנשי השיווק של הצדיקות לא למדו שום דבר, ואבירי הפלורליזם המסתערים לא למדו שום דבר. איזה נזק היה קורה לו שתקה רגב והבליגה. איזה אסון היה קורה לו יצאה רגב וחזרה ואיש לא היה מוחה על כך. איזו נפש רכה הייתה מתמוטטת לו נתנו גם לזמרת לשיר לקראת יום הכיפורים, או לחלופין מקיימים את המופע לגברים היכן שמופעים לגברים אינם חריג מטריד אלא נורמה מקובלת. איזו שערה הייתה נושרת מבלוריתה המתנפנפת של תל אביב החופשית, לו לערב אחד היו מתכנסים בכיכר העיר כמה דוסים שרוצים לשיר רק בריטון ובס.


* * *


התשובה היא כמובן שום נזק, שום אסון, אף התמוטטות, אף שערה. את החצ׳קון מפוצצים כדי לפנות מקום לעוד חצ׳קון, ומשום שקשה להתאפק ולא לעשות זאת, ומשום שיש עונג מסוים בכאב הקל, המשחרר, שזה מסב. והתקשורת משתתפת כדי להרוויח רייטינג, והפוליטיקאים - כדי להרוויח קולות, והרשתות החברתיות - כדי להפיג את השעמום. קל יותר לרגוז על רגב מאשר להרהר במשמעות שירתו של מחמוד דרוויש. קל יותר להילחם למען פלורליזם מאשר להרהר במשמעותו של יום הכיפורים.

אה - יום הכיפורים. הנה חזרנו אל החגים המתקרבים, ממש עוד רגע, של השנה החדשה. חזרנו לברכה המסורתית לשנה טובה. שתהיה זו שנת אורה, שנת ברכה, שנת גילה, שנת דיצה, שנת הוד והדר. שנה שיתמלאו משאלות לבנו לטובה. שנה שתהיה שנה – כלומר, שנגדל בה בשנה.