גם בשנה טובה, גם בשנה פחות טובה, כולנו – כל מי שחי – מזדקן בשנה. גילו של האדם הפרטי עולה בשנה, גילה של המדינה עולה בשנה. זה הכלל, אך מסתבר שיש יוצאים מן הכלל: החברה הישראלית, כך לפחות היה נדמה השנה, לא הזדקנה, אלא נסוגה לאחור. אולי בשנה, אולי ביותר משנה, לגיל אינפנטילי יותר. לרגעים נדמתה כצעירה וחסרת אחריות בנוסח גיל ההתבגרות. לרגעים נדמתה כמתפנקת ומייללת כילד. לעתים נדמתה כתינוק. ממלמלת הברות חסרות פשר. נדרשת להשגחה מתמדת.
* * *
השנה החולפת הייתה שנה שכולה פצעוני התבגרות כאלה, הצומחים ומתפוצצים. שנת החצ׳קונים. נדמה ששום פצע כואב באמת לא נפער בה. נדמה ששום ויכוח גדול באמת לא הוכרע בה. האמנים עוד לא למדו שום דבר, והשרה רגב גם היא לא למדה שום דבר, ואנשי השיווק של הצדיקות לא למדו שום דבר, ואבירי הפלורליזם המסתערים לא למדו שום דבר. איזה נזק היה קורה לו שתקה רגב והבליגה. איזה אסון היה קורה לו יצאה רגב וחזרה ואיש לא היה מוחה על כך. איזו נפש רכה הייתה מתמוטטת לו נתנו גם לזמרת לשיר לקראת יום הכיפורים, או לחלופין מקיימים את המופע לגברים היכן שמופעים לגברים אינם חריג מטריד אלא נורמה מקובלת. איזו שערה הייתה נושרת מבלוריתה המתנפנפת של תל אביב החופשית, לו לערב אחד היו מתכנסים בכיכר העיר כמה דוסים שרוצים לשיר רק בריטון ובס.
* * *
התשובה היא כמובן שום נזק, שום אסון, אף התמוטטות, אף שערה. את החצ׳קון מפוצצים כדי לפנות מקום לעוד חצ׳קון, ומשום שקשה להתאפק ולא לעשות זאת, ומשום שיש עונג מסוים בכאב הקל, המשחרר, שזה מסב. והתקשורת משתתפת כדי להרוויח רייטינג, והפוליטיקאים - כדי להרוויח קולות, והרשתות החברתיות - כדי להפיג את השעמום. קל יותר לרגוז על רגב מאשר להרהר במשמעות שירתו של מחמוד דרוויש. קל יותר להילחם למען פלורליזם מאשר להרהר במשמעותו של יום הכיפורים.
אה - יום הכיפורים. הנה חזרנו אל החגים המתקרבים, ממש עוד רגע, של השנה החדשה. חזרנו לברכה המסורתית לשנה טובה. שתהיה זו שנת אורה, שנת ברכה, שנת גילה, שנת דיצה, שנת הוד והדר. שנה שיתמלאו משאלות לבנו לטובה. שנה שתהיה שנה – כלומר, שנגדל בה בשנה.
התרעות פיקוד העורף