להבדיל מרבין, שהרצח דן אותו לחיי נצח, אני מעריך שהאיש פרס ופועלו נידונים לשכחה גמורה חרף המאמץ הכביר שעשה בחייו כדי להנציח ולהאדיר את שמו. אין בישראל של הימין מקום למי ששמו מתחבר עם המילה שלום. מקסימום ישתמשו בפרס בסוגיית עמונה כמי שהקים את עפרה על אדמות
פרטיות. מרכז פרס לשלום יהפוך כנראה לאולם חתונות. לא מדובר ברשעות, אלא במציאות: כאשר גייס הכסף הגדול אינו עמנו, יחייב הצורך לתחזק את הבניין פעילות עסקית שעונה על הפוטנציאל שלו, וסליחה על ערבוב ענייני ביזנס באבל.
האמת המרה היא שבענייני חלום השלום, פרס הוא כן לוזר. לא רק שנכשל, הוא גם תרם להמשך הכיבוש. בהנחה שאחרי מות קדושים ונדושים אמור, ניתן לומר שחולשתו להיות נאהב הרגה את חושיו הפוליטיים. אם הוא באמת האמין שנתניהו מתכוון לשתי מדינות, אזי הוא מסכם 70 שנות עסקנות פוליטית ב־70 גוונים של תמימות. בתקווה שלא מדובר מצדו של פרס בציניות מקפיאת סכסוך דם.
שבע שנים של נשיאות חלפו כשפרס מתמוגג בבועת הפינוק של הימין המגחך והשמאל־מרכז שהתפתה להאמין לו. נתניהו סיפק לפרס את הרישיון לשחק בשלום ("שליחויות" עם מנהיגי העולם) ופרס "האמין" לו. בשעה שקיבל לשיחה עם שועי עולם מכר להם מעשיות לא מעשים. עד כדי כך גדול כוח השכנוע שלו שגייס אותם ורבים נוספים.
כך מצא עצמו עמוס עוז, איש של מילים, נופל בחלקת המילים של פרס, ושניהם יחדיו, בכל יום שישי בחמש אחרי צהריים, מפרכסים זה את זה בעוד נתניהו מתחזק את מדיניות יצחק שמיר.
כשפרס היה מעז לצאת בפומבי נגד עקשנות נתניהו, לשכת ראש הממשלה הייתה מעמידה אותו מיד במקומו: "פרס שכח מהו תפקיד הנשיא". טעות. פרס לא שכח לרגע מהו תפקיד הנשיא: לאחד את העם תחת ממשלת ישראל. אני משוכנע שגם אם ממשלת שמאל שלום הייתה בעלת המאה והדעה, פרס היה תומך בה.
התרעות פיקוד העורף