אחרי שסערת פרסי האקדמיה לקולנוע כבר מאחורינו, אפשר לנשום לרגע ולהצביע על הבעיה האמיתית שהקולנוע הישראלי מתמודד איתה. בעיה שמה שהתרחש בטקס המתוקשר קשור אליה ישירות. רמז: לא מדובר בדרוויש.



הקולנוע שלנו התאפיין, מראשית ימיו, במאבקים בין קולנוע מסחרי לאמנותי. המסחרי שלט באופן כמעט מוחלט בשנות ה־60 וה־70. הסרטים נוצרו בידי מפיקים פרטיים, כמו מנחם גולן, ללא כל תמיכה ממשלתית. החוק קבע שמשרד המסחר והתעשייה משלם למפיק כסף תמורת כל כרטיס שהצליח למכור. כלומר, ככל שהסרט יצליח יותר הוא גם יתוגמל יותר בידי המדינה. התוצאה הייתה ברורה: הסרטים נוצרו מתוך מטרה למשוך מקסימום צופים. זה לא מנע את יצירתם של סרטים נפלאים, שכולנו גדלנו עליהם, כמו אלה של קישון ואורי זוהר, אבל רובם המכריע היו מסחריים בעליל.



בראשית שנות ה־80 חלה מהפכה, עם הקמת הקרן לעידוד סרטי איכות. המדינה הפסיקה לתגמל מפיקים פרטיים, ומצד שני החלה לממן באופן פעיל יצירה של סרטים. אבל כדי לזכות במימון היה צורך לשכנע את אנשי הקרן לקולנוע, שבאותן שנים הגיעו (בהכללה) מאותם חוגים, שכבות והשקפות. השפעת המהלך הייתה מיידית: הופקו כאן פחות ופחות סרטים מסחריים, זה כבר לא השתלם כלכלית, ומצד שני הסרטים שנוצרו באמצעות הקרן (שוב, בהכללה) עסקו בנושאים שברומו של עולם, כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אבל לא ממש התעניינו בקהל. והקהל, מצדו, לא התעניין בהם.



המצב הזה השתנה במרוצת שנות ה־90, בייחוד לאחר חקיקת חוק הקולנוע החדש, שגם הגדיל משמעותית את תקציב הקרנות, וגם שינה את סדרי העדיפויות. הצלחה מסחרית של סרט הפכה לשאיפה לגיטימית, ובהתאמה קרנות תמכו גם בסרטים שהתמקדו בדרמות משפחתיות ואפילו - לא עלינו - בקומדיות. וזה עזר. הקהל שב להאמין בסרטים ישראליים, וחלק מהם הפכו ללהיטים קופתיים בלי לוותר על רמה אמנותית גבוהה.



לכאורה, הגענו למנוחה ולנחלה. מנגנון שמצליח לייצר סרטים שהם גם מוקפדים ואיכותיים, וגם מבדרים. כאלה הזוכים בפרסים בפסטיבלים יוקרתיים, ובמקביל מושכים המוני צופים בישראל.



אבל התמונה הזו לא לגמרי נכונה. כי אם מסתכלים על עשרות הסרטים שנוצרו כאן בשנה האחרונה, מבינים שהמינונים עדיין רחוקים מאיזון. נכון, חלק ניכר מהסרטים האלה עוסקים בחרדים, בדואים, מזרחיים ועוד מגזרים שהודרו בעבר מהשיח הציבורי. וזה יפה וחשוב. אבל השאלה היא לא רק על מי הסרטים, אלא למי הם מיועדים. ובמובן הזה, יש רוב ברור לסרטי “איכות", שמראש מכוונים לקהל יותר מצומצם ואליטיסטי. הרי העובדה שמראים בסרט, נאמר, פועל מזרחי מעיירת פיתוח בדרום, ממש לא אומרת שהסרט הזה מיועד לצפייה של אותו פועל. כלומר, המאבק פה הוא לא בין מזרחיים לאשכנזים, או בין תל אביבים לפריפריה, אלא בין סרטים יותר אמנותיים לסרטים המכוונים למכנה משותף רחב.



ולכן, כששרת התרבות מתנגחת בקולנוענים (עם כל המניפולציות והסילופים האופייניים לה), זה לא ממש רלוונטי להטיח בה את מספר השחקנים ממוצא מזרחי שזכו בפרסי אופיר וגו'. מפני שהיא רוכבת על גבי תחושות של ציבורים רבים בישראל, שעבורם החגיגה הקולנועית הזו נראית מנותקת. הם לא יצפו ברובם המכריע של הסרטים האלה, כי הם מחפשים קולנוע אחר - קומדיות עממיות, דרמות גדולות מהחיים - ז'אנרים לגיטימיים לגמרי, שכמעט לא באים פה לידי ביטוי.



עכשיו, יש כאן בעיה. אני לא מצפה מקרן קולנוע שתשקיע את מעט הכסף הציבורי שיש לה בקומדיה בסגנון “צ'רלי וחצי". זה לא המנדט שלה. אבל אני כן חושב שראוי שייצרו פה עוד הרבה “צ'רלי וחצי", כי יש קהל גדול שכמה לזה. אז מה עושים? מחזקים את המפיקים הפרטיים. אלה שיכולים להביא כסף פרטי כדי לפתח קולנוע מסחרי. אם שרת התרבות רוצה ליצור כאן קולנוע מאוזן יותר, שפונה לקהלים רחבים יותר, היא לא צריכה לפגוע בסרטים המצוינים שנוצרים בעידוד הקרנות, אלא לבנות מנגנון תמיכה מקביל לקולנוע המסחרי.



על הסכין


1. “מטומטמת" בהוט, “תאג"ד" ביס. שתיהן סדרות ישראליות חדשות ומרובות פרקים שעלו לא מזמן. לא מדובר ביצירות מופת, הן גם לא מכוונות להיות כאלו. אבל שתיהן זורמות, עשויות היטב, מדברות בשפה אמיתית ובעיקר - מעידות על מיומנות טלוויזיונית מרשימה שהתפתחה כאן (וגם על כך שמרבית היצירה הטלוויזיונית המשמעותית נעשית מחוץ לערוצי הברודקאסט).



2. ברשימת השירים הכי מושמעים של השנה העברית החולפת שפרסמה מדיה פורסט מופיע רק שיר מזרחי אחד בחמישייה הפותחת (“רק רוצה לרקוד". כשלעצמו, לא ממש מזרחי). מצד שני, ההיפ הופ לגווניו (“שרוטים", “החיים שלנו תותים", “אור") מושל בכיפה. אגב, היפ הופ בגוון מזרחי. זאת בהחלט מהפכה, ולא לכולם מהפכה של שמחה.



3. מצד שני, הרשימה הזו ממחישה את הפער ההולך וגדל בין מה שמשודר ברדיו לבין מה שמככב ביו־טיוב וברשת. כך, למשל, בקטגוריית ההרכבים הכי מושמעים צועדת טיפקס, ואחריה הפרויקט של עידן רייכל ואתניקס. לסטטיק ובן־אל אין כאן זכר. בקטגוריית הזמרת המושמעת צועדות שרית חדד, ריטה ויהודית רביץ. אף אחת מהן לא הוציאה השנה אלבום.