בואו נודה באמת, ככה, בין ידידים: ההתנחלויות הן לא המכשול לשלום. הן לא המכשול לשלום בהא הידיעה. יש הרבה מכשולים אחרים. בנימין נתניהו צודק: המכשול לשלום הוא ההתעקשות הפלסטינית לא להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית בכל גבול שהוא. אם כי, בינינו, הם כבר הסכימו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. פעם אחת במגעים באנאפוליס ופעם נוספת בשיחות הצפופות שקיים אבו מאזן עם שמעון פרס בשליחות נתניהו. אחר כך נתניהו הפך את הדרישה הזו להכרזה פומבית מתריסה, ואבו מאזן נסוג בו מהרמזים. נוכל ערמומי שכמותו.
המכשול לשלום הוא ההתעקשות הפלסטינית על זכות השיבה והסירוב לוותר על חזרת פליטים לישראל, אם כי, בינינו, בואו נודה שאבו מאזן כבר הסכים לנוסחת היוזמה הערבית, שמדברת על פתרון "מוסכם וצודק" לבעיית הפליטים. עם אהוד אולמרט הוא כבר קבע מכסה של 50 אלף, ולי בראיון טלוויזיה בערוץ 2 אמר שהוא רוצה לחזור לעיר הולדתו צפת עם ויזה, ולא על מנת לממש את זכות השיבה.
אבו מאזן ויתר למעשה בפומבי על זכותו על פי האמונה הלאומית הפלסטינית. נתניהו, אף ששאלתי אותו על כך, לא הגיב, לא חיבק, לא שיבח ולא ניצל את ההתבטאות. אבו מאזן מיהר להבהיר את דבריו, שמדובר בזכות אישית ולא בוויתור לאומי. כי גם אצל הפלסטינים, ויתורים לא עושים בטלוויזיה. להטוטן תקשורת שכזה.
אז בינינו, כדאי שנודה שאין שום קשר בין אוזלת היד הנוראה בטיפול במלחמת האזרחים בסוריה לבין הקיפאון המדיני עם הפלסטינים. ואולי אפילו נחשוב שאם ישראל הייתה יכולה ומסוגלת להסביר ולהגיע להבנות עקרוניות בעניין הבנייה בהתנחלויות, אולי אפשר היה גם להגיע להבנות מדיניות אחרות ופורצות דרך בעניין הגולן, נוכח התפרקותה של סוריה. בין ידידים נאמר שגם זו רק אפשרות, לא ודאות.
יש עוד רשימה ארוכה של מכשולים לשלום, אבל ההתנחלויות בוודאי לא תורמות לשלום. כלומר, מי שחושב שבסוף צריך לחלק את הדירה המשותפת, כמו נתניהו למשל, הרי מבין שצריך להחליט איפה יישארו הערבים ואיפה היהודים; איפה מתחילה ישראל ואיפה היא נגמרת; איפה יכול כל יהודי להתיישב ואיפה לא יהיה לו כדאי. נאמר, רק בינינו, שהמתנחלים לא מסכימים על הכיוון המדיני הזה. הם מודים ואומרים ביושר שהם בונים כדי לשמור על כל השטח של יהודה ושומרון כשטח ריבוני של מדינת ישראל, ולא כדי להשפיע על גבולות המדינה לקראת אפשרות של חלוקה או פשרה מדינית עם הפלסטינים.
בין ידידים נזכיר גם שהאמריקאים אף פעם לא היו בעד ההתנחלויות. גם הידידים הכי ידידותיים שלנו, למשל רונלד רייגן. כן, גם הוא היה רפובליקני. ב־1982, אחרי קמפ דיוויד, הוא שלח למנחם בגין מכתב שבו כתב שכדאי לנצל את המצב ולהימנע מהקמת התנחלויות, תוך הבטחה להמשך חייהם של יהודים ביהודה ושומרון ועזה. רייגן היה מוכן להכיר בזכות היהודים להישאר בשטח, אבל הדגיש שעניין ההתנחלויות אמור להיות חלק מכל פתרון של העקרונות של קמפ דיוויד, שאותם הניח מנחם בגין.
בגין אפשר לאריאל שרון לבנות ולהרחיב את ההתנחלויות, ורייגן בשלהי כהונתו הכיר באש"ף כנציג הבלעדי של הפלסטינים, אחרי התנגדות ישראלית ואמריקאית ארוכת שנים. בין ידידים, אולי אפשר היה לשכנע את רייגן לפתרון יצירתי, אבל זה נגמר בהכרה באש"ף. זו תזכורת לחסידי טראמפ ולמאמינים בתהליך שכנוע אטי ויעיל בהכרה אמריקאית בחשיבות מפעל ההתיישבות. כי זו הסכנה האמיתית: כשהולכים על הכל או לא כלום, אפשר לנצח ולהשיג את הכל ואפשר להישאר בלי כלום.
היעד המדיני הוא לשכנע את מנהיגי העולם בכך שזו התיישבות לגיטימית, שההתנחלויות הן חלק ממדינת ישראל היהודית הדמוקרטית ושומרת החוק, אומת הסטארט־אפ. הפתרון ולא הבעיה של המזרח התיכון. אבל אם נאמר את האמת: נראה לי שאנחנו לא בכיוון.
התרעות פיקוד העורף