לפני כשבועיים הגשתי כתמיד את "ערב חדש לילדים", תוכנית שבה עמיתי קובי מחט ואני משוחחים עם ילדים על ענייני השעה. שוחחנו על החג המוסלמי "עיד אל אדחה" ועל מנהג העלייה לרגל למכה. שאלתי את הילדים אם זה מזכיר להם משהו בחגי ישראל. הילדים החמודים ידעו לענות שיש לנו שלושה רגלים שבהם נהגנו לעלות לבית המקדש, אך כשביקשתי מהם למנות את החגים הנחשבים לרגלים, זרקו כולם הימורים לאוויר - מפורים ועד יום הכיפורים. רק ילדה מתוקה אחת ידעה את התשובה על בוריה. ואמרה בנונשלנטיות: "פסח, שבועות וסוכות".
הילדה היא ערבייה מוסלמית, הלומדת בבית ספר מעורב. שם שמים דגש מיוחד על חידוד הזהות של כל תלמיד ותלמיד ועל הכרת שתי התרבויות. תלמידי מערכת החינוך הממלכתית, ילדים חכמים, שבקיאים בכל כך הרבה תחומי דעת, נותרו מאחור באופן מכאיב בכל הנוגע לתרבותם ומורשתם. אם יש סליחה שאנו צריכים לבקש באופן לאומי בחודש הסליחות, זו סליחה מעצמנו ומאבותינו על הדרת היהדות מהישראליות.
במידה רבה ירשנו את ההדרה הזאת מדור החלוצים שהקימו את המדינה: מאיר אריאל כתב על הדור הזה בשירו הקנוני "בס בבלון": "אתה לא תתפלל - אתה לא צריך מטפחת - קיבלת משבצת, א-נו, תוציא ממנה המרב!", כלומר - החלוץ בבואו לעבד את אדמת הביצות (בס = ביצה), מיילד את עצמו כאיש אדמה קשוח על ידי זניחת הרגש היהודי (התפילה והמטפחת), שאותו הוא מזהה עם חיי הסוחרים הקטנים והנרדפים בגולה. אבל מאיר אריאל מבין בשיר שהחלוצים האלה, תוך מאמץ עליון להפריח את השממה הפיזית, הצמיחו שממה תרבותית ורוחנית ולכן מסיים את השיר במשאלה לחיבור מחדש: "אולי אם תתפלל, אם תצטרך מטפחת - זוהי משבצת יש בה יש בה רב!".
החיבור המחודש הזה הוא המשימה של דורנו. לא עלינו חטא הניתוק, אבל החובה לחבר, היא שלנו - דתיים ולא דתיים כאחד. נדמה ששלב המשימה הפיזית של הציונות הושלם פחות או יותר. אנחנו בשלב התוכן של הציונות.
חייבים לנצח את פשע ההתלהמות
אבל כדי שנצליח לתקן את חטאי הדור הקודם, אנחנו חייבים קודם כל לתקן את הפשע שהוספנו עליו בעצמנו: פשע ההתלהמות. הנה ב. מיכאל במאמרו ב"הארץ" בחודש שעבר, מכנה את הציונות הדתית "דתישיזם" אפרופו ניסיונו של שר החינוך בנט, לחבר את צאצאי החלוצים לתפילה ולמטפחת באמצעות לימודי יהדות, כדי שגם ילדים חילונים ידעו מה הם שלושת הרגלים. ההתלהמות הזאת, ההסתכלות החשדנית, הרצון להכניס כל אדם למשבצת ולמגירה, לא מאפשרת נזילות ומעבר בין המגזרים, זאת אף שרבים מהאנשים לא מעוניינים להיכנס למגירה. הם גם וגם.
אבל השיח, התקשורתי בעיקר, הוא חד-ערכי, הוא "או או". או שאתה דתי ואז ודאי לא תוכל להיחשב כלוחם למען המדע, ואתה מן הסתם חשוך, בור וימני. או שאתה חילוני, נאור, דמוקרט ופלורליסט. אגב, השיח הקיצוני לא בא רק מצדו של ב. מיכאל ודומיו, תוכלו למצוא בנקל התבטאויות דומות על החילונים בכלי תקשורת דתיים וחרדיים. שם אם אדם הוא חילוני הוא בוודאי מופקר, לא מוסרי ובור.
שיח קיצוני מביא רייטינג. רייטינג הוא המזון של אל הכסף. והאל הזה מפריע לנו לייצר לימודי ליבה משותפים לכולנו, ליבה לחילונים וליבה לדתיים. ליבה שתהיה קרובה ללב כולנו ושתכיל את אהבת העם והארץ, הסקרנות למדע, הדאגה לשרידות הדמוקרטיה וגם את השמחה על כך שסוף סוף בסוכות, בפסח ובשבועות, אפשר שוב לעלות לירושלים כיהודים ששבו למולדתם ההיסטורית. סליחה שהתלהמנו, סליחה ששכחנו את התפילה והמטפחת, וסליחה ששכחנו שאנחנו אחים, שמורשת מהעתיקות והמפוארות בעולם מחברת ביניהם.
רק מתוך כבוד הדדי וכבוד לתרבותנו ומורשתנו, נוכל להגיע גם לשלום ולדו-קיום. עם שילדיו זוכרים את שלושת הרגלים של עצמם, מסוגל לכבד גם את העיד אל אדחא של שכניו. ובכך לגרום גם להם לכבד אותנו ולחיות לצדנו בשלום.