לעומת זאת, טורקיה, שממאנת להכיר באחריותה לשואת הארמנים ומנסה להיאבק בכל מי שמבקר אותה על כך, היא מהזן השני: מדינות שמתנערות מאחריותן לפשעי העבר ומסרבות להכיר בהם. למרבה הצער גם ישראל נמנית עם אותו זן, וכמו אחרות, גם היא מפעילה מנגנוני דיכוי, הדחקת זיכרון ושכתוב ההיסטוריה.
מנגנון אחד הוא הצנזורה הצבאית, שמונעת לפרסם את עוולות העבר - רצח שבויים, גירוש אוכלוסייה, מבצעים אפלים, קשרים עם סוחרי סמים ועוד. ישראל, באמצעות משרדי ממשלה וארגונים מטעמה או בשליחותה, מפעילה גם מכונות תעמולה לחינוך ושכתוב היסטורי של עברה.
אך ניחא אשר למלחמת השחרור, שמאורותיה נוגעים לעצבים החשופים ביותר של הסכסוך הישראלי-ערבי. יש אירועים פחות שנויים במחלוקת, שבהם ברור מי הטוב ומי הרע.
קחו לדוגמה את יחסי ישראל-דרום אפריקה. בשנות ה-70 וה-80 ניהלה ישראל רומן מביש עם משטר האפרטהייד של שלטון המיעוט הלבן, שדיכא, עשק, השפיל, עינה והפלה את הרוב השחור. ישראל הייתה בין המדינות הבודדות בעולם שתמכו במשטר האפרטהייד, קיימה עמו קשרים ביטחוניים, מכרה לו נשק וטכנולוגיות ושיתפה פעולה בתחום הגרעין. הקשר הבלתי קדוש הזה בין מדינתם של ניצולי שואה לאפריקנרים הגזענים, שלא מעט מהם אהדו את המשטר הנאצי, היא מהפרקים המבישים במדיניות החוץ והביטחון של ישראל. עד היום לא טרחה ישראל להתנצל או להביע חרטה על מעשיה. לכל היותר הסבירו דובריה הרשמיים כי הקשר, שכונה גם "ברית המצורעים", היה כורח המציאות ותרם לאינטרסים הביטחוניים של ישראל.
ובכל זאת, ישראל החליטה להתעלם מכל מעשי הזוועה, רק בשל העובדה שבשנתיים האחרונות הפנה אל-בשיר עורף לאיראן, ניתק עמה מגע וחבר לקואליציה הסונית בהנהגת ערב הסעודית שנלחמת במלחמת האזרחים בתימן נגד השיעה ואיראן. השתדלנות הישראלית, בשם "הריאל פוליטיק", היא עוד כתם מכוער על המצפון הישראלי והיהודי, על הנורמות הבינלאומיות ועל ערכי התרבות והדמוקרטיה שישראל מתיימרת להתהדר בהם.
המדהים הוא שהמעשים האלה של ממשלות ישראל נעשות במדינה שלכאורה מקדשת כל שנה בחודש תשרי, יותר מכל מדינה ודת אחרים, את הערכים של סליחה ומחילה והטהרות הנפש, לא רק בין אדם למקום אלא בעיקר בין אדם לאדם, שהכל נבראו בצלמו.
התרעות פיקוד העורף