עם ישראל על בניו ובנותיו אינו מושלם. יש פנים לכאן ולכאן של כל אחד ואחת מאיתנו. על כן, מדי שנה לקראת יום הדין אנו מצווים לערוך חשבון נפש - להכיר במעידות ובכישלונות שלנו מול זולתנו ומול אלוהים, ולבקש סליחה תוך ניסיון אמיתי לתקן את מה שדרוש. תיקון הן מול בית הדין של מטה והן מול בית הדין של מעלה.

לא מעט מהסגולות שלנו כעם נעוצות ביכולת שלנו להכיר בחטאים ולנסות לתקן את הדרוש תיקון. אבל יש גם צד שני. עלינו גם להכיר את הטוב שבנו. בדור האחרון, התפתח אצלנו מנהג מגונה והרסני של למהר לשפוט לרעה בלי להכיר בטוב. זה נכון ברמת הפרט, אבל יותר נכון ברמה הלאומית. כמעט מדי יום עיתונאים, אנשי תרבות, פרופסורים, שופטים ואלופים שופטים את ישראל לרעה. אין ליהנות מהספק. אין ניסיון לראות את הצד שלנו. ישראל, כך אומרים, קודם כל אשמה.

פעם - כך מספרים לפחות - היה כאן אחרת. האליטה הייתה חלק מהעם, לא מורמת מעליו. האליטה ידעה מאין באה. חבריה לא שאפו להצטרף לאיזו אליטה בינלאומית. הם פשוט רצו להגיע הביתה בשלום.



אלופים לא דיברו מהבוקר ועד הלילה על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. זה היה מובן להם מאליו. היה ברור שהם לא מתביישים בחיילים שלהם. מתן אמון וערך הרעות היו נכסי צאן ברזל של צה"ל, והבסיס הערכי לרוח הקרב שלו. בוודאי לא היה מצב שחברי מטכ"ל מעדיפים תעמולה של פעילים פוליטיים אנטי-ציונים שכבר דור שלם מאשימים את צה"ל באישומי סרק, על פני האמת של חייליהם. הם גם לא מיהרו לשלוח מפקדים מבריקים וגיבורים הביתה או לשפוט אותם בכיכר העיר במקום לשמור על ערך הרעות, תוך מתן אמון בסיסי באלה שנלחמו איתם בשדה הקרב.

יאיר גולן, ארכיון. צילום: דובר צה"ל

אומרים כי תרבות ה"סמוך" הייתה מתכון לשחיתות. וזה נכון. אבל תרבות ה"אל תסמוך" גם כן משחיתה. אם פעם הנטייה הייתה להעלים עין ממעשים שאסור היה להתעלם מהם, כיום מתעלמים מהטוב שבאותם אנשים החשודים במעידות. הנפגעים מכך אינם רק הנאשמים, אלא החברה כולה. הרי אם אסור לנו להאמין ללוחמים ולגיבורים, במי אפשר להאמין? בפרקליטים שלא עשו דבר כדי להרוויח את אמוננו מלבד לעבור את הבחינות ללשכת עורכי הדין? בתקשורת?

הקשר בין האליטה הפוסט ציונית לממסד הרבני


מרוב שאנו מחפשים את הרע, שכחנו מי אנחנו ולשם מה התכנסנו בקיבוץ גלויות שאין לו אח ורע בתולדות האנושות. האם החלום הציוני היה להקים כאן עוד גטו החי מערבויות בינלאומיות ומחומות בצורות, עם מצלמות תרמיות וכיפות ברזל? האם אנחנו פה בחסדי אומות העולם ולא בזכות אבות ובזכות הדין - הבינלאומי וההיסטורי?

בניסיון להיטיב עם אנשים הפוסלים את צדקת וזכות הקיום שלנו, חברי האליטות שלנו, בעיקר במערכת המשפט הרדיקלית שלנו - פוסלים גם הם את הזכויות שלנו. כפי שאנו ראינו במגרון וכפי שאנו רואים כיום בעמונה, מערכת המשפט, לרבות הפרקליטות ושופטי העליון, מעוותים את החוק כדי למנוע כל אפשרות לגאולת קרקעות, כאילו עצם הרעיון שליהודים יש זכות קניין - לרבות הזכות להשתמש באדמות מדינה מהנגב והגליל ועד יהודה ושומרון - הוא פשע.

הסירוב לראות את הטוב שבנו אינו נחלתה הבלעדית של האליטה הפוסט-ציונית שלנו. אנחנו רואים תסמונת דומה גם בקרב אנשי הרבנות הראשית. יותר מאי פעם מאז חורבן הבית הראשון, ישראל כיום היא המרכז הדתי והרוחני של העם היהודי. סקרי דעת קהל מראים בבירור כי בדור האחרון העם היושב בציון חוזר למקורותיו, ובגדול. אנחנו יודעים יותר, לומדים יותר ודבוקים יותר לזהות היהודית שלנו.

גם יהודי התפוצות כבר שמים לב שמשהו כאן השתנה. הם מבינים כי אין יותר תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי - כאשר בבל היא אמריקה, לצורך העניין. יהדות ארה"ב מתנוונת. וכמו הקהילות היהודיות ברוסיה ובצרפת, גם היהודים באמריקה זקוקים להשראה ולהכוונה. אבל במקום להבין את גודל המשימה ולפעול באחריות, בשורה של פסיקות, שבהן פסלה הרבנות את הגיורים שבוצעו על ידי רבנים אורתודוקסים מודרניים בולטים בארה"ב, הרבנות התנהגה כאילו היא איזה ממסד בשטייטל שכוח אל בסיביר, ולא הסמכות הרבנית של המדינה היהודית. לפסילות הללו יש השפעה רבה על ההישרדות של הקהילה היהודית בארה"ב. הרי למה ליהודי לדבוק באורך חיים יהודי אם הרבנות הראשית של ישראל קובעת כי רבו אינו רב?

במקום לפסול, על הרבנים לחבק ולהוביל. המנהיגים הדתיים שלנו צריכים לעבוד כדי לשפר ולא להפנות את הגב לאחים מעבר לים. ואם אינם מסוגלים לעשות זאת, עליהם לפנות את הכיסא לאלה שכן מסוגלים.

יש בנו יותר טוב מרע


יום הכיפורים הוא המועד החשוב ביותר שלנו משום שהוא דורש מאיתנו להסתכל בראי ללא איפור, ללא גינונים, ולהכיר באמת על עצמנו. והאמת היא שיש בנו רע. אבל יש בנו יותר טוב מרע. ובלי לראות את הטוב ולהכיר בו, אי אפשר לכפר על הרע.