טראמפ הוא תוצר של מציאות קוטבית מדי. מציאות של תאווה עיוורת לרייטינג בכל מחיר, שיצרה אילוזיה שטוחה עם ססמאות דרמטיות, שאף אחת מהן אינה נכונה. כך הידרדרה הדמוקרטיה לטהרנות, לחטטנות, לסקילה וירטואלית ולגורל שאנשים טובים אינם רוצים בו. כמו שהמצביע האמריקאי צריך לבחור היום בין שני מועמדים שהוא לא אוהב (ולכן בכלל שוקל להצביע לליצן כמו טראמפ), כך בעולם המערבי כולו הציבור כבר מזמן לא בוחר בין שתי אפשרויות טובות, אלא באופציה שהכי פחות חורה לו.
זו תופעה גלובלית, אבל אין זה אומר שאנו פטורים מלפתור אותה. יום כיפור כבר מאחור, אבל גם אנחנו עדיין מתבוססים בין זעזוע מהתמיכה באלאור אזריה לבין הבחירה בו לאיש השנה. לשמעון ריקלין הייתה אמירה מוצלחת על המצב אחרי הפיגוע בתחילת השבוע: "תמצית השיגעון הישראלי היא שמחבל שנשפט על הסתה לטרור משוחרר עד תום ההליכים, ואילו חייל שהורג מחבל שניסה לרצוח - עצור עד תום ההליכים". זה יפה, אבל האמת היא שתמצית השיגעון הישראלי אינה שונה בהרבה מתמצית השיגעון העולמי, כי אנשים חשים שהם צריכים להתרעם רק על ערכי החייל או רק על המחבל שניצל פרצה והצליח לרצוח. בעולם הגיוני היינו מתרעמים על שני הדברים, אבל הקוטביות הרגה לנו את ההיגיון. וכך, למשל, נפתלי בנט יכול לומר שהצמרת הפוליטית אינה צריכה להתערב במשפטו של אלאור אזריה, אבל לשרבב באותה נשימה שצריך לחון אותו.
חשבון הנפש של הדמוקרטיה הוא על כך שנשחקו לנו הבלמים והאיזונים. פעם הפרדת הרשויות הספיקה כשמולה ניצבה תקשורת איתנה, אבל בעידן הפרוץ של הרשתות החברתיות והריאליטי, הציבור מנוצל לרעה לא על ידי דיקטטורים, אלא על ידי מניפולטורים מזדמנים.
יש צורך במערכת בלמים ואיזונים חדשה. כזאת שתאפשר לקטבים לחזור למקומם הטבעי, בקטבים. השאלה היא איך ניצור איזונים ובלמים חדשים כאשר הפוליטיקאים הם חלק מהריקבון. ולכן לא הם אלה שיוכלו ליצור אותה.
התרעות פיקוד העורף